ב-5/6 בחמש לפנות בוקר, יום לפני תאריך היציאה שקבענו חודש לפני כן, פגשתי את צחי ורותי בוואראז (huaraz). הגעתי אחרי נסיעה מתישה, וכהרגלי מהמפגשים הקודמים שלי איתם התאמתי את עצמי לסטנדרטים שלהם ונכנסתי לאחד המלונות היקרים בעיר. הם כבר המתינו לי שם בערך חמישה ימים, וסידרו הכל מראש. המטרה: לצאת לגולת הכותרת של הטרקים שלי בדרום אמריקה, הרפתקה של 8 ימים, הכוללת הליכה לאורך כ-120 ק"מ ברובה בגובה של מעל 4000 מ', וטיפוס לכעשר פסגות לגובה שמתקרב ל-5000 מ'. הטרק נקרא ה"וואיוואש" על שום cordillera huayhuash - רכס הרים שהעיקרי שבו כולל כ-20 פסגות ומתפרש ל-25 ק"מ, ומסביבו עושים את הטרק.
עד 1992 שימש רכס ההרים הזה כמפלט לקבוצת גרילה קומוניסטית פרואנית, שתפסה פעם אחת מטיילים ושלחה אותם בחזרה לוואראז עם הודעה שמטיילים נוספים יירצחו. אמנם קבוצת הגרילה הזאת הובסה, אבל ב-2002 ו-2004 נרצחו מטיילים במהלך שודים שהתבצעו ע"י הקהילות המקומיות. מאז, גובות הקהילות האלה "דמי חסות" באופן די מרגיז, שמגיעים לכמעט 50 דולר תמורת הזכות לעבור באופן בטוח ליד רכס ההרים הזה מבלי להישדד.
אז למה ללכת לשם, אתם שואלים? הייתה פעם איזו כתבה בנשיונל גיאוגרפיק על כך שזה אחד מהטרקים היפים בעולם, ובדירוג של העיתון הוא אף הוכתר כטרק השני ביופיו בעולם (אחרי איזה טרק של 14 יום בנפאל), ומאז מטיילים עושים אותו. אתר המטיילים הפופולרי הישראלי "גרינגו" הזכיר את העובדה הזו, וזה כצפוי גרם לכך ש-90% מהמטיילים שעושים אותו הם ישראלים.
כדי שיהיה לכם מושג כללי על מה שעברנו, אני מצרף מפה שכוללת את המסלול שלנו. המשועממים שביניכם מוזמנים לנסות להתאים את התמונות למיקום במפה (ולמצוא את הטעויות הקלות במיקום המחנות שמיקמתי עליה). לחצו עליה להגדלה (אנחנו עשינו כמה חריגות מהמסלול המקורי שצוייר עליה, אותן צבעתי באופן לא חכם במיוחד גם כן באדום):
היום הראשון
אם כן, ב-6/6, בדיוק מושלם עם התוכנית שהגדרנו, יצאנו לטרק דרך חברה שעושה עסק שמספיק להחזיק לשנה 15 משפחות פרואניות מרובות ילדים על גבם של המטיילים הישראלים. בהרכב, קבוצה של 10 ישראלים - 3 זוגות (רותי וצחי, נטע ועידן וורד וארז), אב ובן (דני וגיא), מטיילת העונה לשם דנה ואני. חוץ מכל אלה, מדריך שהוא גם טבח, כחמישה חמורים (שסוחבים את כל הציוד הכבד שלנו), שני חמארים (נהגי חמורים) ושני סוסי הצלה למקרה הצורך.
ביום הראשון כל מה שעשינו היה נסיעה ארוכה עד העיירה pocpa. הגענו לעיירה בערך בארבע אחה"צ, התמקמנו בחדרים חשוכים, שכרנו את החמארים שלנו, וניצלנו את הזמן בעיקר למשחקי היכרות ("יניב"). אז מסתבר שדני, בן 54, חוץ מעבודתו בחברת החשמל הוא גם צייד חזירים ביערות שליד נשר (תודו שלא יצא לכם להכיר צייד), וורד היא אחות (באופן די אירוני לכך שכל הטיול הייתה חולה), נטע ועידן עבדו במקס ברנר (ועידן זוכר בע"פ את המתכון של "קוקישייק", שללא ספק הוא הדבר השני הכי חשוב שקרה בטיול!), דנה מכירה את טל גרינשטיין (המוכרת בין החברה' גם כ-"גודינר" מכנופיית פד"ם) אבל שלא כמוה מתכחשת לכך שהיא לא מנתניה אלא מפולג וכו' וכו' וכו'. תכלס, אחלה חבורה! באמת אחת החבורות הטובות שהכרתי כאן.
תמונה של החמורים שלנו בעיירה:
בלילה עשיתי טעות אומללה שכללה כוויה מדרגה 2 באצבעות ביד ימין שלי (אני ממליץ לכל מי שמתפעל גזיה לא לסמוך על ההרגל ולהניח שהיא קרה, גם אם בא לכם לגעת בה רק לשנייה אחת), דבר שהוציא מכלל אפשרות שימוש במקל ההליכה ששכרתי לטרק, וכתוצאה מכך הקפיץ את רמת הקושי של הטרק מבינוני מינוס לקשה עד קשה מאוד (אבל אני לא באמת יכול לדעת מה היה קורה אם).
היום השני
פרשנו לישון בחדרים, וקמנו למחרת בבוקר לנסיעה נוספת של כשעה עד לנקודת ההתחלה של הטרק, כשלכולם כבר נמאס מנסיעות וממש בא להתחיל ללכת. כמובן שהחשק הזה עבר לנו מאוד מהר ברגע שהתחלנו לעלות ולעלות ולעלות ולעלות (להוציא אולי את גיא שעלה באותו קצב שלקח לי לרדת את דיונות החול באיקה). באותו יום, תוכננו שני "פסים", כלומר - הגעה לפסגות גבוהות, אחד של 4700 מ' (גובה מעל פני הים) ואחד של 4650. מסיבות כאלה ואחרות, בחרתי להיות מאסף, והלכנו במעלה הדרך כשרוב הזמן עוקפים אותנו חמורים.
תמונות מהפס הראשון:
את הפס השני, באופן חריג לכל שאר הפסים בטיול, לא הרגשנו. בגלל שאת רוב הדרך עלינו בעלייה ממש מתונה, ממש לא שמנו לב שהוא היה שם. לאחר שעברנו אותו הגענו לבסוף למחנה הראשון, ממש ליד לגונה שבה השתקף רכס הפסגות המושלגות שמעליה. בהחלט אחד המקומות היפים שישנתי בהם בטיול.
כמו בכל יום, חיכתה לנו במחנה מנת פופקורן, ולאחר שהסתדרנו באוהלים קיבלנו ארוחת ערב לא מגוונת במיוחד. את המאהל, אגב, הקימו עבורנו החמארים והמדריך, והם כמובן גם בישלו לנו את האוכל, שזה אולי הדבר הכי חשוב בלצאת עם חברה מאורגנת. באמת שאחרי 7-8 שעות הליכה ביום, לא נשאר הרבה כוח (מנטלי) להקים אוהל ולפתוח גזיה.
קצת תמונות:
היום השלישי
את הלילה הראשון באוהל, שלצערנו הרב לא היה האחרון, אפשר לתאר במילה אחת: ממש-ממש-קר (אל תתווכחו, זאת מילה אחת). ככה זה כשמחליטים לעשות טרק בגובה מעל 4000 מ'. אז התחילו להתגבש בחבורה כל מיני טריקים. הזוגות ויתרו על האילתור של שק"ש זוגי (נכנס אוויר קר) וכל אחד מבני הזוג עבר לישון בשק"ש יחיד, כמעט כולם מילו מים חמים בבקבוקים שהוכנסו לתוך השק"ש, נעשו חישובים מורכבים של מתי רצוי לשתות את התה האחרון כדי לא לקום להשתין בקור באמצע הלילה וכד'.
למרות שמתעוררים עם השמש, עדיין העשבייה מלאה בקרח מהלילה, וניסיון לרחוץ פנים או לצחצח שיניים בנהר שליד המחנה עלולה לעלות בקבלת גוון כחלחל עד כחול כהה בידיים (כפי שאכן קרה לחלקנו).
אבל, ברגע שמתחילים ללכת אחרי ארוחת בוקר (שללא ספק המרכיב החשוב בה הוא תה חם), הכל מסתדר. בתוכנית היומית - פס אחד בלבד, 4600, כשלפניו עלייה אופציונלית לתצפית על איזו לגונה.
כמה תמונות מהדרך:
תמונות מהתצפית האופציונלית, אליה כל הקבוצה עלתה:
אחרי שירדנו מהתצפית, חיכה לנו הפס היומי שהיה אחת העליות הקשות בטיול. אבל, הוא היה גם אחד מהפסים היותר מתגמלים. באמת אחד היפים. תצפית על שלוש לגונות בצבעים שונים, עם רכס פסגות מושלגות ואיזה קרחון תלוי ביניהם:
סיימנו את החלק הקשה של היום, וירדנו למחנה:
היום הרביעי
היום הרביעי של הטרק אמור היה להיות אחד הקלילים. הסיבה לכך - הולכים רק 4 שעות, מגיעים מוקדם למחנה, ואז קופצים לביקור בבריכות חמות שנמצאות לידו. נשמע טוב! מי חשב שבאמצע טרק של 8 ימים נזכה לקבל מקלחת חמה? ובתוכנית היומית, בסה"כ פס אחד, 4750.
אבל בלילה השלישי לא ישנתי טוב. לא משנה באיזו תנוחה בחרתי לישון, חלק אחר של הגוף שלי החליט להרדם. להוסיף לזה את העייפות מהלילה הקודם, את רוב ההליכה באותו יום עשיתי במצב זומבי.
כמה תמונות מלפני הפס:
העלייה של הפס הפתיעה אותנו. כן, היינו בתוך איזה עמק שהיה ברור שכדי לצאת ממנו צריך לטפס על איזשהו הר. אבל עדיין, היא הייתה לא קלה בכלל. כמה תמונות מלמעלה:
תמונות מהירידה מהפס וכהרגלי - תמונה של המחנה המיוחל:
זהו, הגענו למחנה אחרי היום הקצר, ואני החלטתי לוותר על המעינות החמים ולעשות דבר הרבה יותר חשוב שכלל השלמת שעות שינה מהשינה האומללה בלילה, כחלק מההערכות ליום שנחשב לקשה ביותר בטרק - היום החמישי.
היום החמישי
גולת הכותרת של הטרק, אם תרצו, הייתה עלייה אופציונלית ביום החמישי לתצפית שנקראת "סן אנטוניו". עלייה שבאה רק כשעה וחצי אחרי פס אחר. כלומר, שני פסים של 5000 באותו יום. תענוג צרוף.
תמונה מהעלייה לפס הראשון:
לאחר הפס הזה הייתה ירידה נחמדה, שדי הצטערנו שאי אפשר היה לעשות את רוב הטרק בירידות כאלה, ואז הליכה במישור עד לבסיס היציאה לסן אנטוניו.
בבסיס של סן אנטוניו, דנה וורד פרשו והלכו למחנה, ושאר הקבוצה עלתה למעלה. העלייה תומחרה בשעה וחצי, והייתה באמת אחת הקשות. הגעתי למעלה, אפילו לא הסתכלתי על מה שהיה לראות שם. פשוט התיישבתי איזה עשר דקות ליד איזה סלע ופתחתי את אחד משלושת ה-twix-ים שהבאתי למקרי חירום. לסיכומה של העלייה אפשר להגיד שהיה "נחמד" אבל לא משהו שהייתי עושה פעם שנייה בחיים. כן, הרים. פסגות מושלגות. לגונות. נו, אנחנו כבר מכירים את הנוף הזה.
לקחנו גם תמונה כל הקבוצה והמדריך, שהיה היחיד מבינינו שהביא דגל ישראל כדי להצטלם איתו למעלה (דבר שישראלים עושים כאן, חוץ מאיתנו):
אחרי שנשארנו שם איזו שעה כל הקבוצה, ירדנו מסן אנטוניו, והתחלנו בהליכה של כשעה וחצי בתוך עמק ארוך שנוצר משתי שלוחות. בקצה של העמק הזה, מוקם המחנה המיוחל שלנו, בו נעשו חגיגות נצחון של ממש (שאולי היו מוקדמות מדיי) על כך שהחלק הקשה של הטרק מאחורינו.
היום השישי
היו שתי תיאוריות בנוגע לקושי של הטרק. האחת - "תיאוריית ההתחשלות", שאני הייתי התומך העיקרי שלה (ואולי היחיד), הייתה שככל שעוברים יותר כך מתחזקים יותר. הגוף מתרגל, הגובה מפסיק להפריע, ולכן הטרק אמור ללכת ולהעשות קל יותר. השנייה הייתה שבאופן כללי התיאוריה הראשונה היא שטויות של ממש, ואף ההפך הוא הנכון - כל לילה ישנים פחות טוב, נהיים עייפים יותר, והטרק נהיה קשה יותר.
לצערי, התאורייה האחרונה היא זו שהצליחה להסביר ממש טוב למה היום השישי, היום היחיד ללא פס מוצהר, היה עדיין באופן מפתיע - יום קשה.
במהלך היום הגענו גם לישוב היחיד שאפשר לקרוא לו כפר בדרך ולקנות בו כל מיני דברים - Huayllapa. אבל דמי החסות המוגזמים שהכפר הזה דורש כדי לעבור לידו, והעובדה שנסיונות ההתמקחות שלנו לא עלו יפה כמו בשאר המקומות, הוציאו לכולנו את החשק לעצור בו. אני ירדתי לכפר כדי לעשות איזו שיחת טלפון בניסיון לדחות ביומיים את הטיסה והנסיעה שהזמנתי מבעוד מועד מסיבות כאלה ואחרות, ואליי הצטרפו רותי, צחי ועידן. אחרי שהיינו בכפר, עלינו כדי להצטרף לשאר החברה' בעלייה שכולנו הסכמנו פה אחד שמגיע לה להקרא פס. או לפחות לקבל תעודת "פס של כבוד". תכלס, למרות שהיא לקחה לנו בערך 20 דקות, היא הייתה אולי אפילו יותר קשה מסן אנטוניו.
כמה תמונות מהדרך (ושוב, תמונת המחנה בסוף):
היום השביעי
היום המלא האחרון שלנו הגיע! אבל, כל עוד לא עברנו את מנת הפסים היומית הגדושה - 2 פסים בגובה 4800, היה מוקדם מדיי לשמוח. קמנו כהרגלנו באיזור 7:30, ויצאנו לדרך. הפעם השמיים היו מלאים בעננים שחורים, שבישרו רעות.
הפס הראשון היה סביר לשם שינוי. אמנם בדרך נפלו עלינו כמה כדורי קרח קטנים, אבל לא משהו רציני. כמה תמונות מהפס הראשון:
לעומתו, הפס השני היה מכה מוראלית קשה. עולים ועולים ועולים, ואז פוגשים פנים מול פנים את העלייה הכי חדה שנתקלנו בה בטרק, ואז אחריה - ניחשתם נכון - ממשיכים לעלות עוד! למי שעוקב, העלייה הזאת הזכירה את טרק מספר 4 המיתולוגי באושוויה (למרות שכבודו במקומו מונח, והיא הייתה יותר קצרה מהטיפוס ההוא). בכל מקרה, הגענו חבורת המאספים סוף סוף למעלה, שם נפגשנו עם שאר החברה' ואכלנו ארוחת צהריים.
סיימנו לאכול, והתחלנו לרדת למטה, שם התחיל לרדת עלינו שלג!
אבל, שלג הרבה יותר עדיף מגשם, מה גם שהוא נמשך פחות או יותר 10 דקות עד שהתבהר. כמה תמונות מהמשך הירידה למטה:
בתחתית הירידה מצאנו חלק מחברי הקבוצה מתייעצים על מפה. המדריך כבר הגיע למחנה כדי לסדר עבורנו את העניינים, והייתה התלבטות קלה האם אנחנו נמצאים במקום שאנחנו אמורים להיות בו או לא. זה לא שהדרך הייתה מורכבת מדיי, אבל במידה ואכן טעינו בדרך, אנחנו צריכים לעלות שוב, ולאף אחד מאיתנו לא בא לעשות את זה. איכר מקומי שעבר בדרך פתר לנו את הדילמה, והמשכנו ללכת למטה לכיוון המחנה, שהיה ממוקם ליד שתי לגונות ורכס הרים, באחד המקומות היפים בטרק (מומלץ ללחוץ ולהגדיל את התמונה):
למזלנו, רק לאחר שהגענו למחנה התחיל לרדת גשם, וכולנו התכנסנו באוהל האוכל המרכזי לארוחת הערב, שכללה עבור החברה' בקבוצה שרצו בכך כבשה עשויה בשיטת אינקה מסורתית ("פאצ'ה מאנקה") שנשחטה במיוחד עבור המאורע המיוחד של הלילה האחרון בשטח.
היום השמיני והאחרון
ביום האחרון, היה עלינו להגיע בחזרה לעיירת המוצא pocpa, עד 11:00 על מנת לתפוס את האוטובוס היחיד שעובר בה בחזרה לכיוון וואראז. קמנו באיזור 5:30 בבוקר, כשהאוהל מכוסה עדיין קרח מהלילה, והתארגנו לפס האחרון שלנו בטרק, 4500. ונחשו מה, גם הפס הזה, למרות שנשמע צנוע למדיי, היה לא קל בכלל. חוץ מזה, שהוא היה קשה פסיכולוגית. בכל קצה של גבעה בה חשבנו - הנה זה נגמר, חיכתה לנו הגבעה הבאה. כולנו היינו עייפים שפוכים, מסריחים, וממש בא לנו כבר לגמור את הטרק הזה.
תמונה מלמעלה:
הגענו בשעה טובה לפסגה, והתחלנו את הדרך למטה לעיירה שנמצאת בגובה 3450, בירידה שנמשכה כמעט שעתיים:
תמונות הסיום למטה:
ב-11:30 לקחנו "אוטובוס" לעיירה אחרת, שהיה יותר דומה לוואן מסחרי. רק שבקטעים מסוימים הפרואנים דומים לבוליבאנים, ולתוך 14 המקומות ברכב נדחסו לא פחות מאשר 20 אנשים (מתוכם לפחות 11 - אנחנו - במצב סרחון מתקדם). לאחר שעה וחצי, הגענו איתו לעיירה ממנה היינו אמורים לעלות על אוטובוס נורמלי לוואראז, רק כדי לגלות שהוא היה מלא. אז המשכנו לנסוע עם ה"אוטובוס" שלנו ובאורח פלא שלא ברור לנו עד היום, פגשנו באמצע הדרך אוטובוס שנסע בכלל לכיוון ההפוך, אבל הוא עצר, העלה אותנו, והסתובב לכיוון וואראז. שם פינו לנו מקום פרואנים כדי שאנחנו נוכל לשבת ביחד, אחרי שאמרו משהו בסגנון "בשביל התיירים". חמודים.
זהו, סיימתי את הטרק המשמעותי ביותר שתכננתי לעשות בדרום אמריקה. כרגיל, כגודל הציפייה, כך האכזבה. אמנם אי אפשר לקרוא לזה ממש אכזבה, בסה"כ חלק מהחוויה זה העובדה שהוא סוג של הרפתקה ארוכה, אבל בשורה התחתונה אם היו שואלים אותי בטח לא הייתי מגדיר אותו כטרק השני ביופיו בעולם. כבר ראיתי כאן דברים יפים יותר, שהיה צריך לשלם עליהם בפחות כאב. אבל, אין ספק שהוא היה חוויתי, ואני לא מצטער לרגע שעשיתי אותו.
בוואראז נשארתי עוד יומיים מעבר למה שתכננתי, אחרי שדחיתי את הטיסה והנסיעה שלי לקוסקו. ביומיים האלה, שהיו ביחס לטרק "החיים הטובים" וכללו מנוחה, אוכל טוב, סרטים וכד' הספקתי פחות או יותר להחזיר את כל הקילוגרמים שאיבדתי בוואיוואש, ולפי רמת האוכל שנמצא כאן בקוסקו, מכאן אני כותב את העדכון הזה, היד עוד נטויה.
אז אחרי שנפרדתי מדנה, צחי, רותי ושאר חברי הקבוצה, הגעתי לקוסקו, בירת האינקה, עם תוכנית עמוסה מאוד של המון דברים לעשות, לא לפני שבדקתי את מדיניות האבטחה בנמל התעופה הפרואני (כהרגלי מאירועים בשדות תעופה אחרים).
תרשו לי להמליץ לכל אלה שמתכננים לטוס בקרוב לא לשכוח בלוני גז בתיק (מטוסים לא אוהבים את זה), ולא לבוא לבדיקה הבטחונית עם אולר עליכם אחרי שכבר שלחתם את המזוודות, במיוחד אם הוא חשוב לכם.
עד כאן להפעם!
מתגעגע, עמית.
´
