15: המעבר לבוליביה

הראשון למאי, קצת אחרי חצות. לקחנו אוטובוס מסלטה לעיירת הגבול בארגנטינה. באותו ערב, הכל נראה קודר יותר. אפילו האמפנדה והקרואסון שלקחתי לפני העלייה לאוטובוס הארגנטינאי המצ'וקמק והצפוף היו חסרי טעם. כהרגלי בארגנטינה, לבשתי בגדים קצרים לנסיעה. אבל מה שעבד והיה נוח בכל שאר הנסיעות בארגנטינה, לא עבד באוטובוס האחרון הזה. היה כל כך קרררררר! רעדתי מקור כל הנסיעה, ואפילו סנדלי השורש שלי, שכבר הספיקו לספוג ממני מספיק קללות עד היום על ההחלטה לקחת אותם לטיול, עכשיו קיבלו מטח קללות לא רגיל. הגענו בשבע לפנות בוקר לעיירת הגבול, ומאחר והגבול נפתח רק בשמונה, מצאנו לעצמנו פינה והצטופפנו שם בנסיון כושל להתחמם. עדיין לא חציתי את הגבול לבוליביה, וכבר לא בא לי להיות פה, חשבתי לעצמי. כבר הכנתי את עצמי נפשית למעבר למדינת עולם שלישי, אבל כנראה שזה לא היה מספיק. הסתכלתי סביבי. למרות שהיינו עדיין בארגנטינה, הכל נראה שונה מארגנטינה. האנשים נראו אחרת, הבגדים שלהם היו שונים, השירותים היו פחות נקיים, והיה ממש ממש קר.
הגענו למעבר הגבול. שלט קטן וירוק בצד הארגנטינאי בישר לנו שאושוויה נמצאת לא פחות מאשר 5121 ק"מ (!) לכיוון דרום, עיר שהייתי בה רק לפני חודש וחצי - זמן שחלף במהירות לא נורמלית. מעבר לשלט הזה היה שלט אחר עליו היה כתוב "משרד ההגירה", באותיות עבריות. מה קשור עברית עכשיו? ועוד במשרד ממשלתי? בכל מקרה, לשם הלכנו כדי להחתים את הדרכון בנוהל המוכר, וחצינו את הגבול לעיירה הבוליביאנית ויאסון (villason).
במעבר הגבול גילינו שמאחר והראשון למאי הוא יום שבדרום אמריקה באמת מפסיקים לעבוד בו, הרכבת שעליה תכננו לעלות כדי לנסוע לעיירה אויוני לא פעילה. אז חיפשנו לנו מקום לישון בו, ומצאנו מלון 3 כוכבים, במחיר של חדר במעונות באכסניה בארגנטינה.
היינו כל כך עייפים מהנסיעה שהלכנו לישון מיד.
קמתי באיזור שתיים בצהריים, ירדתי מהמיטה, והראש שלי כל כך הסתחרר שהייתי חייב לשכב על הרצפה כדי להתאושש. לכולנו הסתחרר וכאב הראש, ורק לאחר מחקר מעמיק גילינו שהגובה בו אנו נמצאים, 3500 מ' מעל פני הים, כנראה לא תורם לראש נטול סחרחורות. גם לאחר שניסינו את מנהג המקומיים - תה המוכן מעליי קוקה - התופעה לא הפסיקה, ופשוט השלמנו עם העובדה שהראש שלנו הולך לכאוב עד שיחלפו שניים-שלושה ימים של הסתגלות.
לומר את האמת, אחרי ביקור קצר בעיירה הרושם הראשוני של בוליביה השתפר פלאים. היה משהו מיוחד בעיירה הזאת. הרחוב המרכזי היה עשוי מבתי אבן אדומים, הרחובות היו מלאים בסוחרים שמכרו סחורה על שמיכות צמר בוליביאניות במחירים מגוחכים, והמלון שישנו בו היה המלון ברמה הכי גבוהה שישנתי בו עד אותו רגע כל הטיול, להוציא אכסניות בודדות.
על בוליביה שמענו מבעוד מועד על בעייתיות האוכל שבה. המון אנשים סיפרו שקיבלו קלקולי קיבה בבוליביה, וששם מורידים את כל הקילוגרמים המיותרים שנצברו בארגנטינה, ולכן החלטנו בהחלטה אמיצה שאנחנו עוברים לנוהל (שהחזיק בדיוק יום אחד) שמעכשיו אנחנו מבשלים את האוכל בעצמנו. אז קנינו פסטה ל-3 אנשים בפחות מ-2 ש"ח, ובישלנו על גזיות בחדר המלון. נראה לי שהסיבה העיקרית להפסקתו המהירה של הנוהל הייתה שכבר בנסיעת הרכבת של 8 השעות שלקחנו לעיירה אויוני ביום המחרת, הגישו אוכל שהיה קשה לסרב לו, שבושל ברכבת בקרון מטבח מיוחד.
זהו, נחתנו בשלום בעיירה אויוני כשמטרתנו לעשות טרק של 3-4 ימים במדבר המלח הגדול ביותר בעולם.