06: פארק הקשתות

עברתי את הגבול לצ'ילה, בדרך לישוב שנקרא פונטה ארנס בו יש איזור קניות ללא מיסים שבו ניתן להצטייד בזול. קיוויתי לקנות אוהל קל ליחיד וציוד מחנאות נוסף, אבל תזמון גרוע עם הסיאסטה שלהם, וכן העובדה שלא מצאתי אוהל שרציתי שביאסה אותי והוציאה לי את החשק לקנות ציוד הסתיימו בכך שכל מה שעשיתי שם היה לסיים את הספר ללימוד הספרדית שלי (בניסטי, קבל הוקרה נוספת!). חמוש באוצר מילים שגדל לאלף מילים, בידיעה של 10 זמנים בסיסיים בספרדית ובהרבה מוטיבציה התחלתי לקרוא את ספר הילדים בספרדית שקניתי בטנריף, בקצב מתיש של בערך עמוד קומיקס אחד בשעתיים (למי שמתעניין, ספר הרפתקאות על מכשפות צעירות).

לאחר נסיעה קצרה של 4 שעות הגעתי לעיירה בשם פוארטו נטאלס, בסיס היציאה לאחד מהטרקים המפורסמים בפטגוניה - torres del paine. הגעתי לעיירה באיזור שש בערב, התמקמתי באכסנייה כשאני ללא ציוד מחנאות, ללא אוכל, ללא שותף ואין לי מושג קלוש מה קורה ומי נגד מי. באכסנייה המליצו לי לא לצאת למחרת בשבע בבוקר מחשש שלא אספיק להתארגן וכדי שאספיק לשמוע קצת ולהתעדכן. אמרתי להם בסדר, ויצאתי לעיר במטרה להספיק בכל זאת.
קצת התרוצצתי, מצאתי אכסנייה אחרת המפורסמת בקרב המטיילים הישראלים מאחר ובעל המקום, בחור בשם חואן, התנדב בקיבוץ בארץ ומדבר עברית שוטף כולל סלנג, בדיחות, מבטא וכו'. הוא מעביר הרצאות בעברית בכל יום על הטרק, ומתקתק את העניינים הלוגיסטיים לכל מי שצריך. הוא עזר לי גם כן בכל מיני טיפים ובציוד, ושם גם מצאתי בחור ישראלי בן 30 שנראה סבבה בשם אורן והחלטנו לצאת לטרק ביחד. ואכן, למרות שזה היה כמעט בלתי אפשרי, הספקנו להתארגן לטובת היציאה למחרת מוקדם בבוקר.

את הטרק אפשר לעשות בשני אופנים קלאסיים - מסלול שנראה כמו W בזמן מומלץ של ארבעה ימים, ומסלול היקפי בזמן מומלץ של 7 ימים. וייצמן המליץ לי לעשות את המסלול ההיקפי, אבל מאחר ורציתי להספיק להגיע לברילוצ'ה בפסח ולחסוך בימים, החלטתי לעשות את ה-W. בסופו של דבר עשינו את ה-W במשך 6 ימים תמימים כפי שעוד אספר בהמשך.

באכסנייה שלי פגשתי בחורה ישראלית שגרה בארה"ב בשם ריזה שאיכשהו זיהתה שאני ישראלי, ולמחרת בבוקר עליתי על האוטובוס ביחד איתה, ושם פגשנו עוד זוג ישראלים מהקריות, אלינה ורונן, שבא לטייל בדרום אמריקה למשך חודש וברזילאי אחד בשם רנטו. בנסיעה קשקשתי קצת בספרדית עם נהג האוטובוס והבחורה שמארגנת את ההסעה, היה משעשע ביותר, אבל גם מועיל - כשהם בדקו את הכרטיסים לאוטובוס הם גילו שאני נוסע בחברת ההסעות הלא נכונה אבל וויתרו לי.. הגענו לנקודת ההתחלה ושם הצטרף אלינו אורן שנסע בחברת ההסעות הנכונה.

לפני תחילת הדרך, בעודי מרגיש את השרירים הכואבים שלי מהעלייה הרצינית לנקודת התצפית באושוויה, תפסו עיניי מקל הליכה ששכב בצד הדרך. מה אני אגיד לכם, זאת הייתה אהבה ממבט ראשון, ולא נפרדנו עד סוף הטרק. הנאצים ההם באושוויה ידעו מה הם עושים כשהלכו עם מקלות ההליכה שלהם.

וכאן מתחיל המסע המפרך והמשעשע של חבורה של שישה אנשים קשוחים ואחראיים, שזאת הפעם הראשונה שהם עושים טרק בחיים שלהם, על כל המשתמע מכך. למשל, מאחר ולא היה לנו מושג כמה אוכל אוכלים בטרק ולא רצינו להיות בחסר, סחבנו כל כך הרבה ציוד על הגב, שהתיק שלי שקל למעלה מ-15 קילו בלי להגזים. אבל רק אורן ואני הגזמנו, הברזילאי סחב שליש מזה בגלל שהחליט להתפנק ולשלם המון כסף ולישון ברפוחיוס ולכן לא סחב אוהל, שק"ש וכו' (refugio - "מקלט" - סוג של אכסנייה יקרה להחריד), ריזה הצטיידה בציוד אמריקאי משוכלל וקל-משקל ואוכל לחצי מהימים תוך כוונה לקנות את השאר ברפוחיוס, ורונן ואלינה כנראה פשוט סחבו משקל נורמלי. בדיעבד אורן ואני סחבנו אוכל לשלושה אנשים ל-5 ימים, שבחישוב מהיר מדובר בכמעט פי 2 ממה שהיינו צריכים...

כעבור 20 דקות של הליכה כבר הספקנו לטעות בדרך והתחלנו לעשות את המסלול ההיקפי (של ה-7 ימים), חזרנו על צעדנו, וכעבור 20 דקות נוספות כבר עצרנו להפסקה.. מאוד קשוח מצידנו. להלן תמונה מההפסקה הראשונה:



לאחר שעתיים נוספות של הליכה גילינו שבאופן מאוד אחראי מצידנו מלאי המים שלנו כמעט אזל לחלוטין. רונן ואני קפצנו לנחל הקרוב למלא מים בשביל שאר החברה', והמשכנו במסע.

שלא יהיו אי הבנות, היום הראשון בטרק נחשב ליום הקשה ביותר, מאחר ורובו בעליות. אבל עדיין, מה שסומן במפה כמסלול שאמור לקחת 3 שעות בסה"כ ל-7 ק"מ לקח לנו קצת יותר מ-6 שעות.. בסופו של היום התמקמנו במחנה הקמפינג הקרוב ביותר לתצפית על ה-torres (או "מגדלים" בעברית) שאלה הם 3 הרים יפים שעל שמם נקרא הפארק. המטרה הייתה לקום למחרת בבוקר לפני הזריחה כדי לעלות לתצפית, מאחר ובזריחה קורה אפקט מיוחד כשהשמש מאירה על ההרים האלה וצובעת אותם בצבע אדום בוהק והם נראים בוערים ממש. זאת כמובן בתקווה שמזג האוויר יאפשר לראות את הזריחה ולא יהיו הרבה עננים שיסתירו את השמש או את הטורוסים.
כאן המקום לציין שמזג האוויר בפטגוניה לא צפוי ומשתנה במהירות רבה, ולכן כל תחזית מזג אוויר אינה רלוונטית, וכל עלייה לתצפית במטרה לראות מקום יפה הינה הימור לחלוטין.

עוד תמונה מהיום הראשון והמתיש של הטרק:


היום השני
קמנו למחרת בארבע וחצי בבוקר והתארגנו לתזוזה באיזור חמש. היה חושך מדאיג, ללא כוכבים, כלומר - עננים כיסו את השמיים, אבל כמו שאמרתי - מזג האוויר עשוי להשתנות ברגע ולכן למרות זאת הצטיידנו בפנסים והתחלנו לטפס לתצפית. העלייה הייתה לא קלה, ובמהלכה כמובן טעינו בדרך. אבל הגענו לנקודת תצפית מאוד יפה, שלא הייתה בה נפש חיה מלבדנו באופן בלתי סביר מאחר וצפייה בטורוסים בזריחה זה משהו שאנשים עושים. בדיעבד התברר שאכן לא הגענו לנקודת התצפית הרשמית, אבל הגענו לנקודה לא פחות יפה, שפשוט קשה יותר להגיע אליה. יופי, סבלנו לחינם בדרך לשם. אבל מסתבר שהייסורים לא נגמרו גם לאחר שהגענו, ונתקלנו ברוחות חזקות וקור כלבים בעודנו ממתינים ומפללים שהשמש תעלה כבר.
ואם כבר על שמש דיברנו, אז חמש דקות לפני שהשמש הופיעה הראות הייתה מושלמת והטורוסים היו ללא עננים, וחמש דקות אחרי שהשמש הופיעה הראות הייתה דומה, אבל בדיוק ברגע שבו אמור להיות האפקט הזה הטורוסים והשמש התכסו להם בעננים והתחבאו מאיתנו. יופי, פעם נוספת הוכחנו את המשפט שבחיים timing is everything.

אבל אין דבר, היה יפה בכל זאת, והעננים יצרו קשת מעל הטורוסים המדהימים. כמה תמונות מלמעלה:





חזרנו למחנה, התארגנו, והתחלנו לעשות את דרכנו לכיוון הרגל הראשונה של ה-W. בסה"כ צעדנו באותו יום לא פחות מ-17 ק"מ (!). הצעדה נמשכה אל תוך הלילה, וכללה חציית נהרות גועשים, נופים מרשימים ודינמיקה קבוצתית ידועה מראש, עד שהגענו לרפוחיו אחד לפני הרפוחיו המומלץ בכדי לעשות את ה-W בארבעה ימים כמתוכנן. הקמנו שם את האוהלים, הכנו ארוחת ערב והלכנו לישון.

כמה תמונות מהצעדה ביום השני:










היום השלישי
לאחר שהבנו שאנחנו בעיכוב קל ושלא נוכל להספיק את הכל בארבעה ימים, החלו לעלות כל מיני אפשרויות להמשך. אורן, שלא רצה לשהות בפארק יותר מארבעה ימים, הציע לוותר על "העמק הצרפתי" - הכניסה שיוצרת את השפיץ האמצעי של ה-W. רונן, אלינה ורנטו היו עייפים והחליטו באופן דומה. אני קיבלתי החלטה שאני לא מוותר ומוכן לתת עוד יום לפארק הזה. ריזה תיכננה מראש לתת לפארק 6 ימים, ורצתה לעשות כמוני. אז החלטנו להתפצל, אורן לקח את האוהל של ריזה, אני לקחתי את האוהל הזוגי וקצת אוכל ו-vamos, התחלנו ללכת.

בשיחות עמוקות שהיו לנו מרגע זה ואילך למדתי המון מהסיפורים של ריזה על התרבות האמריקאית, חיי היהודים בארצות הברית וההשפעה שלהם על מה שמתרחש ועוד דברים שללא ספק מהווים משקל חשוב בהחלטה חשובה שעליי עוד לקבל עד סוף הטיול.

במהלך כל הדרך ירד עלינו גשם, אבל הייתה דרך ממש יפה ושמחתי על ההחלטה. באופן מאכזב למדיי, הגשם והנהרות שחצינו הכניעו את הנעליים המצוידות בטכנולוגיית החלל המתקדמת, והגרביים שלי נספגו לחלוטין.

הגענו למחנה בחזרה, ואני הסכמתי להישלח למשימת שכנוע שומרי הפארק שנמצאים באתר הקמפינג לאפשר לנו לייבש את הבגדים מעל התנור שלהם. דפקתי על הדלת, ונוכחתי מייד שאין צורך להפעיל כישורים חברתיים מתקדמים. בפנים הייתה מסיבה של ממש, השומר הכניס אותי מייד, נתן לי אוכל ויין חם, לקח את כל הבגדים לייבוש, וכשבירר את ארץ המוצא שלי אמר בספרדית "וואלה! אתה התייר הראשון מישראל שאני רואה בפארק הזה" ופרץ בצחוק מתגלגל.

היום הרביעי
קמנו באיחור קל של שעה וחצי, והתחלנו לעשות את דרכנו לנקודת המפגש שסוכמה מראש עם שאר הקבוצה ברפוחיו הבא ברגל האחרונה של ה-W. לאורך כל הדרך ראינו קשתות מעל לגונות ומעבר לכל פינה. פשוט יפה.
כמה תמונות:





הגענו, התעדכנו, והמשכנו ביחד. לשאר חברי הקבוצה היה זה היום האחרון, והם היו צריכים לחזור באותו היום לרפוחיו כדי לקחת משם מעבורת לתחנת האוטובוס ובחזרה לעיר. אבל מאחר וברגל הזו של ה-W יש נקודת תצפית על קרחון שעונה לשם grey, עשינו את הדרך ביחד עד לנקודת התצפית הקרובה. בנקודת התצפית נשבו רוחות כל כך חזקות שהעיפו אותנו לרצפה פשוטו כמשמעו. מצאנו איזה מקום מוגן מהרוח ששם הסתתרנו, הצטלמנו, החלפנו אימיילים, ונפרדנו. ריזה ואני המשכנו, ושאר חברי הקבוצה עשו אחורה פנה.

תמונה מהתצפית הראשונה על הקרחון:


אחרי שבקושי עברנו את איזור מוכה הרוחות, הגענו לרפוחיו הבא. בנקודה הזו קיבלתי החלטה להצטרף לרעיון של ריזה לטרק על הקרחון ממש (בתשלום כמובן, מאחר ונדרש ציוד מיוחד). הקמנו את האוהל, ובפעם הראשונה אפשרנו לעצמנו להוריד הילוך מאחר וכבר עיקר המסלול היה מאחורינו, והטרק על הקרחון לא היה אמור להיות קשה במיוחד.

היום החמישי
לאחר ארוחת בוקר טובה ברפוחיו, הצטרפנו לקבוצת המטיילים על הקרחון. אז ככה, מה זה הקרחון הזה בכלל? בדרום פטגוניה יש שדה קרח ענקי, שמהווה למעשה מאגר המים המתוקים השלישי בגודלו בעולם אחרי אנטרטיקה וגרינלנד. מדובר למעשה באגם ענק וקפוא שמגיע עד לאורך של 350 ק"מ (לשם ההשוואה, מדינת ישראל היא באורך של כ-670 ק"מ). וכמו שלאגם יש נהרות שזורמים ממנו, גם לשדה קרח יש סוג של נהרות, שנקראים קרחונים. וכמו שנהרות זורמים, גם הקרחונים זזים, בתנועה גלית ואיטית.
הגענו בסירה לקרחון, קיבלנו תדרוך וציוד והתחלנו בהליכה. הסתובבנו ליד כל מיני נחלי מים שזורמים על הקרחון ויוצרים מערות וצורות יפות על פני הקרחון. אחר כך נכנסו למערה גדולה, ואפילו ראינו תולעים מוזרות שחיות בתוך הקרח, שכל חייהן סובבים סביב חפירות עיקשות בתוך הקרח תוך כדי חיבור בועות אוויר שנמצאות בו. לא מבין איזה טעם יש להן בחיים, נשמע לי משעמם בטירוף - "יאללה חברה', עד הבועה הבאה".
לקינוח - טיפוס על קיר קרח בגובה של איזה 15 מטרים. סה"כ היתה חוויה מעולה!
מספר תמונות:









כמובן שלא יכולנו להסתפק ביום רגוע כל כך, אז לאחר שחזרנו לרפוחיו, הרחקנו לכת לנקודת תצפית נוספת וקרובה יותר על הקרחון:



סה"כ עשינו לקרחון הזה book מכל הכיוונים האפשריים בערך..

בסופו של היום נכנסנו לרפוחיו, וישבנו לשתות משהו חם. ישב שם בחור עם גיטרה, שניגן ושר שירים שהלחין וכתב בעצמו. אחד הטבחים לקח איזה חתיכה של פח והצטרף אליו בטיפוף לפי הקצב. נשארתי שם איזו שעה, רגוע לחלוטין, ושם נפל לי לראשונה האסימון שאין כזה דבר "טיול גדול". יש רק את הרגעים הקטנים האלה, והחוויות הקטנות האלה, כמו לשבת בסוף העולם באיזה רפוחיו עם קבוצת מקומיים ומתנדבים ופשוט להיות ברגע הזה, לעצום עיניים ולהקשיב למוזיקה הספרדית הנעימה שהבחור המוכשר הזה ניגן.
אפילו הנצחתי אותו במצלמה שלי:



היום השישי והאחרון
את היום השישי עשינו בטרנקילו, הלכנו בקצב רגוע במעלה השביל של ה-11 ק"מ שמוליך לרפוחיו ממנו יוצאת המעבורת, שם למעשה סיימנו את המסלול. סה"כ הטרק כלל הליכה של בערך 75 ק"מ באחד מהמקומות היפים בעולם, עם נופים עוצרי נשימה, וחוויות בלתי נשכחות. זה היה באמת אחד הדברים המדהימים שעשיתי בחיים. וללא ספק תרמה לכך רבות הקבוצה של החברה' שהייתי איתם, בה כל אחד שיחק תפקיד משמעותי של ממש כדי להפוך את החוויה הזאת למה שהיא הייתה עבורי. תודה לכם חברה'!

תמונת הסיום ברפוחיו:


בתקופתי בה"ד 1 היה מכשיר את הקצינים שלו, גם הלא קרביים מביניהם, הרבה יותר דרך הרגליים, כלומר - דרך העיסוק בחי"ר. הדילמות הקשות וההתמודדות המורכבת נמצאת בחי"ר, הסבירו לנו, וברגע שיודעים להתמודד איתן שם, יכולים להתמודד איתן בכל מקום אחר, גם אם זה אומר עבודה משרדית, הובלת צוות וכו'. אני זוכר רגעים מהניווטים ומשבוע הפיקוד שנתנו דוגמאות חותכות לזה. גם בתי ספר למנהל עסקים בארץ ובחו"ל לוקחים היום את הסטודנטים שלהם לסדנאות outdoor מאותה הכוונה. בטרק הזה, טורס דל פיינה, נוכחתי לראות שוב עד כמה הדבר נכון, עד כמה הדינמיקה נעשית חדה בזמן כל כך קצר, ועד כמה מגבשת החוויה הזאת. מצחיק לחשוב על זה במסגרת כל כך שונה, אבל זה כל כך דומה שזה פשוט קפץ לי לראש מעצמו.