25: איקה ופיסקו

איקה (ica) היא עיירה שיושבת בקרבת החוף הפרואני, שלשם שינוי לא סובלת מתופעת הערפל הכבד (garua) ממנו סובלות רוב ערי החוף בפרו, ומורגש כאן קיץ כל השנה. האטרקציה המרכזית בעיר היא נווה מדבר בשם huacachina שמוקף בדיונות חול ע-נ-ק-י-ו-ת, עליהן עושים sand boarding!



מאחר וזאת הפעם הראשונה שלי שעמדתי על קרש מאיזשהו סוג שאמור להדרדר למטה במהירות, ולאחר שהעפתי מבט קצר על הגובה של הדיונות האלה ועל אנשים אחרים מתרסקים מימין ומשמאל, היה לי די ברור שזה לא המקום ללמוד בפעם הראשונה לעשות את זה בעמידה על הקרש. אז למעט נסיונות כושלים בדיונות הראשונות, רוב הזמן שכבתי על הבטן. אבל עדיין - היה גדול!! עשרות מטרים של טיסה למטה! עשינו את זה בהדרגה, כל דיונה יותר גבוהה מהשנייה, כאשר בין דיונה לדיונה המדריכים (אם אפשר לקרוא להם ככה) מרחו מיונז על הקרש כדי להגביר את המהירות.

כדי לעבור ממקום למקום, נסענו בדברים המוזרים האלה, והנסיעה בהם הייתה לא פחות מטורפת מהסקי עצמו.. בסיום הסקי הנהג לקח אותנו לסיבוב דאווין של משהו כמו רבע שעה, שהיה ג-ד-ו-ל!


אבל.. תסלחו לי אם אני מציין את המובן מאליו, אבל יש למצלמות איזה קטע עם חול. הן לא כל כך אוהבות אותו. ואם הייתי עושה משהו שלא נוטים לעשות בדרום אמריקה, שזה להפעיל את הראש ולקנות שקית ניילון בשקל, אולי הייתי חוסך לעצמי תיקון שעלה כמעט פי 150 מזה. ואם הייתי מגדיל ראש אפילו יותר מזה, הייתי מוריד את משקפי השמש שקניתי בבוקר של אותו היום וחוסך מהן את אי הנעימות של ליפול לחול ולהכנס בדיוק מתחת לקרש שריסק אותן.
בקיצור, היתה חוויה, אם כי קצת יותר יקרה ממה שתכננתי...

הנה התמונה האחרונה שהמצלמה שלי הצליחה לצלם לפני שנפחה את נשמתה בקול צפצוף אלקטרוני:


אחרי שהמצלמה שלי תוקנה, עברתי מאיקה ביום למחרת לפיסקו (pisco). הדבר החשוב ביותר שיש לדעת על פיסקו, זה שהפרואנים טוענים שמשקה ה"פיסקו סאוור" הלאומי שלהם מגיע משם. זה לא מונע מהצ'יליאנים, שדוחפים את היד שלהם לכל מקום אליו היא מגיעה, לטעון אותו דבר בדיוק (הם אף הרחיקו לכת ושינו לאחרונה שם של ישוב ל-pisco elqui כדי להראות שגם להם יש "שורשים" למשקה הלאומי שלהם). אם תשאלו אותי, אני לא הייתי סומך על צ'יליאנים בכלום.
הדבר השני החשוב לדעת על פיסקו היא שהיא מסוכנת בלילה, וששודדים שם הרבה גרינגוס (שאני לא הייתי אחד מהם).
ואחד הדברים הכי פחות חשובים לדעת, זה שיש שם פארק שנקרא paracas שידוע יותר בקרב הישראלים בכינויו "הגלאפאגוס לעניים". מדובר על איזור בים עם כל מיני חיות כמו ציפורים, פינגווינים, ציפורים, כלבי ים, ציפורים, וכל מיני סוגים של ציפורים, וסיור בו עולה פחות מ-1% מהסיור לגלאפאגוס באקוודור.

אז אמנם אני מתכנן להיות בגלאפאגוס, אבל שמעתי ששם אין פינגווינים, ומאחר וממש רציתי לראות פינגווינים אותם כבר פספסתי בערך 3 פעמים אחרות בטיול בגלל סיבות שוליות כאלה או אחרות, החלטתי בכל זאת ללכת לסיור הזה.
אני מוכרח לומר שזה היה אחד מהדברים המיותרים בטיול. ולא שזו אשמתם, אבל הפינגווינים שם לא היו משהו.

אז הנה תמונה של עוד איזה ציור בחול שאולי תרבות הפאראקס עשתה כחלק ממשחקי החול של התרבויות שהיו כאן (ואולי סתם ציור של פיראט משועמם), וכמה תמונות של בעלי חיים מהסיור:







זהו, מכאן פניתי לוואראז, בירת הטרקים של פרו, והמקום בו קבעתי להפגש עם רותי וצחי ליציאה לטרק הוואיוואש המפורסם.