05: פארק הארנבות

אושוויה מוגדרת ע"י הארגנטינאים כעיר הדרומית ביותר בעולם. הצ'ילאנים עשויים לחלוק עליהם, מאחר ועושה רושם לפי האטלס שפוארטו וויליאמס נמצאת קצת דרומית ממנה, אבל אפשר להכנס כאן לדיון פילוסופי לא מעמיק על האם פוארטו וויליאמס נחשבת לעיר או לא. זה לא שאושוויה כל כך גדולה, אני באופן אישי לא הייתי נותן לה יותר מכפר, אבל עדיין הם מרשים לעצמם לחזור על המוטו בכל חלון ראווה שזהו "fin del mundo" - סוף העולם. יש להם גם כל מיני אטרקציות תירותיות כמו להחתים את הדרכון בחותמת של סוף העולם, לנסוע ברכבת של סוף העולם, מוזיאון של סוף העולם ועוד כל מיני דברים שקשורים לסוף של דברים.
אז מה עושים בסוף העולם? בעיקר מטיילים. אושוויה היא הבירה הארגנטינאית של קבוצת איים בפטגוניה שנקראת tierra del fuego - ארץ האש, שנקראה כך על שום שמגלן שגילה אותם ראה הרבה מדורות שהדליקו הילידים, כנראה בגלל שעות החושך הרבות ששוררות שם בחורף.
ליד אושוויה יש פארק לאומי שאפשר לעשות שם טיולים יומיים וגם קמפינג. בנוסף יש כמה טרקים לא מסומנים שאפשר לעשות באיזור. מאחר וזאת הייתה הפעם הראשונה שתכננתי לעשות טיולים בטבע, וגם לא היה לי ציוד מתאים כגון אוהל ומזרון, החלטתי להתחיל בהדרגה ולעשות רק טיולים יומיים בפארק. אז לקחתי את המפה של הפארק, וראיתי שכל המסלולים שם הם בדרגת קושי בינונית עד נמוכה למעט אחד שהיה כתוב שם דרגת קושי גבוהה, וכלל תצפית על האיזור. היה כתוב שם שהמסלול הוא 4 שעות, והמרחק הוא ארבעה ק"מ. זה הכל? חשבתי לעצמי, ארבעה ק"מ? יאללה, בטח דרגות הקושי שכתובות שם לא רלוונטיות אליי, מטיב הלכת שכמותי (זה הזמן להזכיר שבמשך ששת השנים שחלפו מאז קורס הקצינים טיולי הטבע שלי התמצו בטיולים מחלקתיים קשים מאוד שלא כללו יותר משעתיים הליכה, אותם ניתן לספור על יד אחד לא כולל ספרת שארית).
אוקיי, vamos. יצאתי לדרך. בעלייה כמובן. חלפו בדיוק 10 דקות לפני שקילפתי מעצמי כמעט את כל שכבות הבגדים שהיו לי ביציאה לדרך, ועוד 10 דקות עד ההפסקה הראשונה. אוף.. לא קל הסיפור. כנראה שהקרטוגרפים המקומיים עשו כמה טיולים בחיים שלהם.
אבל אחרי חצי שעה בערך התרגלתי לרעיון, ות'אמת, שעקפתי לא מעט אנשים בדרך, וכל הפסקה של דקה בסה"כ הספיקה לי כדי להחזיר את הדופק למצב נורמלי ולהמשיך הלאה במרץ מחודש. כנראה שהכושר שלי לא כזה גרוע כמו שחשבתי (אולי הריצות בחדר הכושר השתלמו).
לאחר כשעתיים הליכה הגעתי לנקודת תצפית ראשונה חביבה:



המשכתי לעלות. ככל שהתקדמתי למעלה השבילים נהיו בוציים יותר. כאן ראוי להזכיר שאמנם ביציאה מהארץ הצטיידתי בציוד נאסא משוכלל שכלל בין השאר גם נעלי טרקים בטכנולוגיית vbram ו-gore-tex xcr, אבל קצת קשה להאמין שבד שנראה עם חורים באמת מאפשר רק לאוויר להכנס ומונע כניסה של מים. וחוץ מזה, מאחר ובוץ זה גם דבר פסיכולוגי, ממש התאמצתי כל הזמן למצוא דרכים חלופיות וסטריליות יותר. אבל באיזשהו שלב הגעתי לביצה, ולא הצלחתי להמנע מכך שכל הנעליים שלי נכנסו עמוק לבוץ.. סיננתי איזו קללה, עצמתי עיניים בציפייה לתחושת הרטיבות של הגרביים, ו.. וואלה, לא נכנס כלום! יש מצב שהדברים האלה באמת עובדים, חשבתי לעצמי. לרגע אף היה נדמה לי ששמעתי מאווררים פנימיים בנעליים נכנסים לפעולה ומעבירים אוויר חם בתעלות קטנות כדי לייבש אותם מבחוץ... (בדיעבד, מה שעבד בפארק הלאומי באושוויה לא עבד בטרקים אחרים. אבל לפחות נתן לי אומץ לסמוך עליהם מספיק כדי ללכת בתנאי גשם).
המשכתי ללכת, ואז הגעתי לחלק של עלייה מטורפת. הסתכלתי אחורה. שני אירים שעקפתי בדרך החליטו לפרוש. אבל ראיתי פתאום מאחורי זוג הולך עם מקלות הליכה ומתקדם כמו מכונות יעילות בלי לעצור לרגע. בטח גרמנים, חשבתי לעצמי. אני לא נותן להם את הפריוולגיה להשיג אותי. המשכתי. הנאצים מאחורי המשיכו בקצב שלהם, אבל אני פתחתי פער למרות יתרון הציוד שלהם. בסופו של דבר הגעתי לפסגה ביחד עם עוד שני חברה' ממגלן שמצאתי בדרך למעלה, התמקמנו ועשינו קפה, והנאצים הגיעו 20 דקות אחרינו בערך (ואכן, האבחנות שלי היו נכונות לגבי טיבם). אז ניצחנו בתחרות שלא הייתה, הצטלמנו, קפאנו מקור, וירדנו למטה.
תמונה מהתצפית:



הנה אני סובל מקור:


חזרתי לאכסניה בעיר, שם פגשתי בחורה צעירה בת 61 שגרה בקולורדו ארה"ב, וכל שנה עושה כמה שבועות של טרקים עם ציוד מלא על הגב שכולל אוכל של ציפורים, אוהל לבן אדם אחד ששוקל 1.2 קילו, מזרון וכו'. היא סיפרה לי על חוויות מהטורסים (טרק בכלל לא קל שעשיתי גם כן לאחר מכן), ושמעה ממני על הטיול שעשיתי והחליטה לעשות אותו גם כן. אפילו הצלטמנו והחלפנו כתובות אימייל:



למחרת, למרות שהתכווצו לי שרירים שלא ידעתי שקיימים, הגעתי שוב לפארק הלאומי. הפעם יום רגוע יותר. מסלול הליכה מישורי ביער, וגם תצפית על סכר של בונים, חיה שייבאו במיוחד לאיזור כדי שתהווה אטרקציה, ועכשיו לא יודעים איך לעצור את היעילות שבה הם מגלחים את היערות. מישהי שפגשתי באכסניה סיפרה לי שליד העיר שלה בשבדיה יש איזה בונה אחד שמחק יער שלם מאיזו גבעה והוא עוד ממשיך בהרס ובחורבן שלו ומוריד עצים עד עצם היום הזה. האם מצאנו מתחרה ראוי לבני האדם?
אולי. לצערי לא ראיתי בונה בפעולה (הם יוצאים רק בלילות, ואני לא הייתי שם בלילה) אבל מה שכן הפארק מלא בארנבות, שאפשר למצוא פשוט בכל פינה ופינה אוכלות עשב, שותות מים, ומתרבות עוד ועוד ועוד בלי הפסקה.

הסכר של הבונים:



תמונה של איזה אגם בפארק:



זהו. בסה"כ שהיתי באושוויה שלושה ימים, ואז הצפנתי במטרה להגיע לטרק הרציני הראשון שלי - torres del paine.