11: פוקון

פוקון. עיירה צ'יליאנית שמבוססת בעיקר על תיירות. הגעתי לכאן בצהריים אחרי נסיעה של 6 שעות מסן מרטין דה לוס אנדס. האטרקציה הגדולה שנמצאת כאן היא טיפוס על הר געש פעיל, חוץ מזה שפוקון כשלעצמה היא עיירה ממש נחמדה ויש המון לעשות באיזור שלה מבחינת טיולים, מסיבות ובילויים. לא מעט אנשים נשארים כאן שבוע-שבועיים. אני הקצבתי לעיר הזו יומיים בלבד, לאחר שצללתי לרמת פירוט גבוהה בתוכנית שלי להמשך הטיול, וגיליתי שרצוי שאתחיל לחסוך בדבר היחיד שחשוב - זמן - אם אני רוצה להספיק כמה דברים שנמצאים בסדר עדיפות גבוה אצלי.

בטורס דל פיינה, פגשנו בסירה שהביאה אותנו לתחילת הסיור על הקרחון זוג ישראלים מבוגרים שירדו לצ'ילה (האשה היא צ'יליאנית במקור). הם סיפרו לנו שהבן שלהם, בחור בשם גדעון, פתח לפני כמה שנים עסק בפוקון - חברת טיולים והוסטל - והם הצטרפו אליו לאחרונה לאחר שירדו מהארץ. זכרתי את המפגש הזה, וכשהגעתי לפוקון מיד הגעתי לאכסניה של גדעון ולחברת הטיולים שלו (הכל בעברית כמובן), וגם פגשתי את ההורים שלו פעם נוספת. גדעון נחשב ל"חואן" של פוקון (אותו בחור בפוארטו נטאלס שמעביר הרצאות בעברית על טרק הטורס דל פיינה) וכל הישראליאדה נמצאת באכסניה שלו (וכל דבר במחירים הכי זולים שאפשר למצוא כמובן).

אז את היום הראשון שלי בפוקון ניצלתי במשהו מטופש לחלוטין שנקרא canopy. מדובר במערכת של עשרה נתיבי אומגה שמחברים בין עצים ביער שליד פוקון. חלק מהנתיבים מהירים יותר, וחלק פחות. עולים על עץ, מחברים את הריתמה לכבל, וקופצים. בשורה התחתונה היה נחמד מינוס. משהו להעביר איתו את הזמן בימי קיץ משעממים (לפחות יצא לי להכיר כמה אנשים משעשעים).
למרות הפיהוקים, הנה תמונה שלי על אחד מהכבלים:



והנה תמונת הסיום עם המדריך המקומי העונה לשם סן ברנרד:


ביום השני לקחתי את הסיור של חברת הטיולים של גדעון להר הגעש. אחד מהקטעים הכי טובים בהר הגעש הזה (חוץ מזה שהוא הר געש שזה משהו שלא רואים כל יום), זה שאת הדרך למטה עושים בגלישה על התחת בתוך תעלות שנוצרו בקרח שמכסה את ההר, שאפשר לצבור בחלקן אחלה מהירות. לצורך הסיפור הזה מקבלים ביציאה לדרך מכנסיים עם ריפודים במקומות שצריך ועוד ציוד כזה או אחר. העלייה למעלה, שנחשבת לקשה, לוקחת באיזור ה-4 שעות, אבל הירידה למטה לוקחת באיזור השעה בלבד בגלל ההתגלשות. מאיזושהי סיבה, לאחרונה חברות טיולים שמטיילות עם אירופאים הפסיקו לעשות את הגלישה בתעלות בעונה הזאת, כנראה בגלל איזו פציעה של אחד המתגלשים. לכן היה חשוב ביותר לבחור חברה שמטיילת עם ישראלים, כך שזה ממש לא משנה מה המדריכים חושבים, הירידה תהיה בגלישה למטה.

אז יאללה, יצאנו לדרך. המטרה, לטפס על הדבר הזה:


בהתחלה יש רכבל שרוב הישראלים לוקחים כדי לקצר עלייה משעממת וקשה של שעה (מפתיע - הוא די יקר):


הנוף לאחריו:


אוקיי, מתחילים לטפס. ולטפס ולטפס. ת'אמת, ממש לא קשה, קצב נוח. הטיפוס בפארק באושוויה היה קשה הרבה יותר. באחת העליות אני מנסה לעשות מבט קשוח (ללא הצלחה):


וממשיכים לטפס בקרח:


אחרי 4 השעות, מגיעים למעלה. חטפתי שם תנומה של 20 דקות בערך, ובתור הפעם הראשונה שלי שאני ישן על הר געש, אני מוכרח לומר שדי נוח לישון עליו.
כמה תמונות נוף מלמעלה:




לבה לצערי לא יצא לי לראות (נו מילא), אבל כשמתקרבים ללוע של ההר יש כל כך הרבה גזים שיוצאים משם, שממש קשה לנשום:


וזהו, אנחנו מתארגנים לירידה - החלק הכיף אמור להתחיל! המדריך אוסף את כולם בקבוצה, מסביר מה עושים ומה לא עושים, איך עוצרים ואיך מאיצים, ו-vamos. נכנסים לתעלות ומתחילים להשתמש במקוש כדי לצבור תאוצה. היה מטורף לגמרי!! היו שם תעלות עם רמפות באמצע שהעיפו אותי באוויר, כיף לא נורמלי...!

תמונה של אחת התעלות:


זהו, ירדנו בשלום, עליתי על אוטובוס לילה ליעד הבא שלי - מנדוסה, שבו פגשתי אנגלי שעשה באותו היום את הטיפוס עם חברה אירופאית והתבאס לגמרי מזה שלא נתנו להם להתגלש... איזה מזל שיש ישראלים..!