16: חוויות ממדבר המלח

לא רחוק מהעיירה אויוני שוכן ה"סלאר" (Salar de Uyuni), מדבר מלח בשטח עצום של למעלה מ-10,000 ק"מ מרובע, וכמות מלח שמוערכת ביותר מ-10 מליארד טון. לפני משהו כמו 40 אלף שנה היה באיזור אגם ענקי שהתייבש והותיר אחריו כל מיני דברים מעניינים, שאחד מהם הוא מדבר המלח הזה.
לאחר ששהינו שם יום, הצטרפו אלינו (אל ורד, אלון ואליי) רותי וצחי איתם עשיתי את הטרונדור ואת שבעת האגמים ליד ברילוצ'ה. עשינו כמה בירורים, והחלטנו על חברה איתה לעשות טיול ג'יפים של שלושה ימים, שמלבד מדבר המלח כולל גם טיולים בלגונות שמסביב, מעיינות חמים, גייזרים ועוד.
את היום הראשון התחלנו כמובן במדבר המלח שנראה פחות או יותר ככה (הצורות המשושות האלה נוצרות באופן טבעי):


מאחר ומדובר בתוואי שטח שטוח לחלוטין, גם אנחנו, כמו כל המטיילים הישראלים, ניסינו לעשות תמונות מטופשות שמשחקות עם פרופורציות של אנשים. אז ככה, זה יותר קשה ממה שזה נראה, חוץ מזה שגם צריך כנראה כשרון שלא היה לאף אחד מאיתנו. אז הנה כמה תמונות שיצאו עוד איכשהו סביר:



(הילדה בתמונה, אגב, היא הבת של הנהג, ורוניקה, שהפכה מהר מאוד למרכז תשומת הלב בנסיעות בג'יפ)

באמצע המדבר גם נמצא מלון שעשוי כולו ממלח, החל מהקירות ועד הרהיטים כמו הכסאות, השולחנות והמיטות. הנה תמונה של המלון (שהיא בעצם, לא תמונה של המלון):


את ארוחת הצהריים של היום הראשון עשינו ב"אי הדגים" (isla del pescado) שזה גבעה בסגנון מקסיקני, עם המון קקטוסים, באמצע מדבר המלח:




כמו שאמרתי, היכן שנמצא הסלאר היה פעם אגם ענקי שיצר את מדבר המלח העצום הזה. כטבעם של אגמים, גם באגם הזה היו עוד כל מיני דברים כמו מערות תת קרקעיות ושונית אלמוגים ענקית. כשהאגם התייבש נוצר במקום שבו הייתה השונית אוסף ענקי של סלעים בכל מיני צורות (שהם בעצם אלמוגים מתים):



בערב הגענו לעיירה סן פדרו כדי לעשות את הלילה. בזמן שעשינו הפסקת קפה ועוגיות, הגיעו ילדים מהעיירה והחליטו לעשות לנו הופעה אומנותית שכללה בעיקר שירים בוליביאנים קצת צורמים, אבל חמודים. מה שכן, הם לא ידעו למה הם הכניסו את עצמם. אחרי ה"הופעה" צחי ואני השתלטנו על העניינים, לימדנו אותם כמה מלים בעברית, ביימנו איתם סרטים מטופשים, ושיחקנו איתם משחקים של ילדים בוליביאנים שכוללים "נמלית ועכבר" (סוג של עוגה עוגה עוגה) ו"זאב זאבון" (דומה לתופסת עכברים). היה משוגע לגמרי, וכיף של החיים...



ביום השני, עשינו כל מיני טיולים, שכללו בעיקר לגונות עם הרבה פלמנגו, פארק סלעים בצורות מיוחדות, הרים, לאמות ועוד:








האוכל, אגב, היה פשוט מעולה... סלטים, פנקייקים, פסטות, לזניות, אורז, מרקים בקיצור - ממש לא מה שמספרים על בוליביה. לכל ג'יפ או שניים מצטרפת טבחית שמכינה את האוכל בתנאי שטח או במטבחים באכסניות, ועושה עבודה שלא נופלת מכמה מסעדות טובות בארץ.


(שועל מחפש אחר שאריות בארוחת הצהריים)

את הלילה השני עשינו בגובה של 4600 מ' מעל פני הים, מה שאומר שהיה קור כלבים מטורף. קמנו רועדים בחמש בבוקר, מסיבה שלא ברורה לנו עד היום, ונסענו לראות בזריחה מקום עם גייזרים, תופעה יחסית נדירה שקורית (בעקרון כללי) כשמים שמחלחלים לאדמה מגיעים לסלע חם ורותחים. בכל אופן הזריחה לא הייתה משהו מיוחד שם, אבל נראה לי שלראות גייזר זה משהו מיוחד מספיק.


אז השתמשנו בגייזרים כדי לחמם קצת את הידיים הקופאות, והמשכנו למקום שבו נמצאים מעיינות חמים. אז ככה, בניגוד לחמת גדר, מחוץ למעיינות קר. ממש ממש קר. מהסיבה הזאת הייתי היחיד מהג'יפ שלנו, ובין היחידים בכלל, שנכנסו למעיין הזה, בעודי רועד מקור בדרך פנימה:


אבל אם הדרך פנימה הייתה עוד איכשהו סבירה, הדרך החוצה הייתה נוראית. ואם אני נשמע מפונק מדיי אז נראה לי שהתמונה הזאת היא די משכנעת (בתמונה נטיפי קרח תלויים על בגד הים שלי):

סיימנו את המעיינות, והמשכנו לעוד קצת לגונות ואיזה כפר בוליביאני:



(אין לי מושג מה חלקי המטוס הזה עושים שם)


זהו. חזרנו לעיירה אויוני, פרקנו את הציוד עייפים אך מאוד מאוד מרוצים. הסלאר והעיירה אויוני בעצמה חיזקו את התחושה הטובה לגבי בוליביה, ואפילו גרמו לורד ואלון להחליט לשנות תוכניות ולתת איזה חודש נוסף למדינה הזאת מעבר למה שתכננו.

תמונת הסיום מהסלאר:


אני החלטתי להמשיך עם החבורה שהתגבשה עוד קצת, וכולנו לקחנו באותו היום רכבת לילה לאורורו ומשם אוטובוס ללה-פז.