21: תעצרו את הספינה, אני רוצה לרדת

באיזור תחילת מאי, קצת לפני שעזבתי את החבורה שהייתי איתה בבוליביה, קבעתי לעצמי ביחד עם צחי ורותי דד ליין נוסף לטיול: ב-6/6 התחלת טרק של 8 ימים ליד עיר שנקראת וואראז. מאחר ורציתי להספיק עוד כמה דברים לפני הטרק, והתעכבתי ברורה נבאקה בכפייה שלושה ימים יותר מדיי, לא רציתי להתעכב עוד בבוליביה. בהרד רוק קפה בלה פאז פגשתי במקרה את הדר, בחורה שהכרתי באחד הברים ברורה נבאקה, וקבענו יציאה מלה פז תוך יומיים במטרה לעזוב את בוליביה.
למחרת קמתי בתשע בבוקר. בשתיים בצהריים כבר הייתה לי חבילה של 10 ק"ג בדואר המרכזי בלה פאז, בדרך הביתה - תוצאה ממסע שופינג מטורף. הרגשתי עם עצמי ממש פרודוקטיבי (למרות שכל מה שעשיתי זה לקנות דברים) אבל ללא ספק סקירמיש השופינג הזה הספיק לי לשנה הקרובה.
ביום למחרת יצאנו לדרך כפי שקבענו, לכיוון "אי השמש" (isla del sol), השוכן באגם הגבוה ביותר בעולם שספינות יכולות לעבור בו - אגם טיטיקקה (titikaka) בגבול בין בוליביה לפרו. לאינקה היו כל מיני קטעי הערצה לשמש, והם האמינו שאל השמש נולד באי הזה, מה שאמור היה להבטיח לנו שקיעות וזריחות מרשימות, ולכן החלטנו להישאר שם את הלילה.

הפלגה של שעה וחצי מעיירת החוף קופה קבאנה, והגענו לדבר הזה:



הסירה עצרה לנו בחלק הדרומי, ומיד התחברנו לחבורה של 6 אירופאים - 4 גרמנים, ספרדי אחד ודני אחד כדי להפליג לחלק הצפוני של האי לביקור בהריסות מהתקופה שקדמה לאינקה. הסיור שם היה מיותר לחלוטין, והתחלנו ללכת ברגל הליכה של כשעתיים וחצי בחזרה לחלק הדרומי.

מלבד שיחות על גרמניה וישראל שאחרי השואה עם הגרמנים וכלכלת האיחוד האירופאי עם הספרדי, יצא לנו גם לראות את השקיעה מנקודת התצפית הטובה באי:



לאחר הליכה מתישה לאור כוכבים, הגענו לאיזשהו הוסטל נחמד, הזמנו ארוחת ערב ובירות, והדר ואני עשינו מצווה ולימדנו את הגרינגוס "יניב", משחק הקלפים המוכר של דרום אמריקה:


למחרת השכמנו קום לזריחה (ראיתי יפות יותר) ועלינו על הספינה במטרה להגיע בחזרה לקופה קפבנה. אז ככה, בכל מה שקשור לבטיחות בתחבורה ציבורית, אין לבוליביאנים אלוהים. על ספינה שאמורה להכיל לא יותר מ-20 אנשים הם העמיסו בערך 40, ואני לא מגזים.
וכמובן, התוצאות לא איחרו לבוא - בערך חצי שעה אחרי שיצאנו לדרך, האנשים שישבו על הרצפה (מחוסר מקום) התחילו לצעוק פתאום בבהלה "מים מים!". הקברניט לא התרגש והחליט שלאותו הרגע מספיק לקחת דלי ולהוציא את המים שנכנסו:



אחרי שזה לא כ"כ עבד, הבין צוות המלחים האחראי שכנראה מדובר בחור בספינה שממלא אותה במים בקצב קצת יותר מהיר ממה שהם יכולים לגרוף. הקברניט ניווט את הספינה לחוף של איזה אי בודד קרוב, לשם הורידו אותנו.




משם העניינים התגלגלו בערך ככה: בוליביאני אחד עלה למקום גבוה כדי לנסות ליצור קשר רדיו עם ספינות הצלה, אליו הצטרפו כמה אנשים כדי לאבטח אותו במקרה שתהיה שם חיית טרף, בעוד אנחנו ניסינו להחליט את מי אנחנו אוכלים קודם במקרה שלא ימצאו אותנו.

למרבה המזל, ספינות ההצלה הגיעו לפני שהיינו צריכים להגיע להחלטה הזאת.



והגענו לחוף מבטחים, מספיק בזמן כדי לתפוס אוטובוס לפרו:


זהו, להתראות בוליביה! עוד פרק הסתיים בטיול, ובהחלט אפשר לקרוא לו אחת ההפתעות הטובות של הטיול. לא כל כך ידעתי למה לצפות כשחציתי את הגבול מארגנטינה לבוליביה. יותר נכון - ציפיתי שיהיה רע. אבל הופתעתי לגלות מדינה שיש בה כל כך המון דברים לראות ולעשות! כאן היה לי את המפגש הראשון עם תרבות דרום אמריקה האותנטית, על פניה השליליים והחיוביים, וכאן ראיתי הרבה מקומות מיוחדים שקיבלו מקום של כבוד בצרור החוויות של הטיול שלי כמו הסלאר, הפאמפס, והג'ונגלים.

ועכשיו, מצויד בעיקר בשמועות שהבוליביאנים מציפים על פרואנים שזה פחות או יותר המקום הכי מסוכן בדרום אמריקה, חציתי לי את הגבול לפרו, היכן ששכנה בעבר הרחוק ממלכת האינקה האגדית.