09: קרטרה אוסטרל

(או - איך כמעט להחמיץ סדר פסח)

בחלק הדרומי של ארגנטינה, פטגוניה, נמצאת עיר שעונה לשם ברילוצ'ה ומפורסמת בקרב מטיילים בגלל השוקולד, היין, הבשר והנופים שלה. אבל, מעבר לדברים האלו, ברילוצ'ה היא העיר הדרומית ביותר בפטגוניה שיש בה בית חב"ד. עובדה שבהחלט יכולה להיות חשובה לישראלים שנמצאים בתקופת חג הפסח באיזור זה של היבשת. כל שנה תורם מליונר יהודי ארוחת סדר פסח מלאה לכל המוצ'ילרים הישראלים שנמצאים בברילוצ'ה, ומתוכם כ-300 ברי מזל אף מוזמנים לארוחת סדר במלון שבבעלותו, שנחשב לאחד המלונות היקרים והיוקרתיים בארגנטינה (עד כדי שאפשר למצוא תמונה של המלון על גלויות של ברילוצ'ה).

התאריך, 27 למרץ, 6 ימים לפני סדר פסח. יום לפני כן קניתי כרטיסי אוטובוס שמאפשרים לי להגיע מאל קלפטה לברילוצ'ה בזמן לסדר דרך ruta 40, שזוהי איזושהי דרך בארגנטינה שסוכני המכירות הארגנטינאים אומרים שהיא נחמדה. הכרטיס כלל עצירות בדרך בכל מיני מקומות עם אטרקציות לא כ"כ מוכרות. הדרך הזאת מקבילה לדרך אחרת שנמצאת בצ'ילה, הרבה יותר מפורסמת, שנקראת "carretera austral", או בעברית - הדרך הדרומית. הדרך הזו נחשבת לאחת הדרכים היפות בצ'ילה ובדרום אמריקה, חוצה פארקים לאומיים ועוברת ליד אגמים, הרים מושלגים, יערות, מפלים, קרחונים וכד'. מדובר בסה"כ בדרך עפר של 1100 ק"מ, אבל בגלל שהיא עוברת בישובים יחסית קטנים ולא חשובים בצ'ילה לא תמיד אפשר לסמוך על לוח הזמנים של התחבורה הציבורית ולכן לוקח זמן רב יחסית לעשות אותה.

אם כן אני יושב לי באוטובוס הארגנטינאי שעושה את דרכו ב-ruta 40, בנסיעה של 12 שעות בערך עד לעיר שבה החלטתי לעשות את העצירה הראשונה שלי, וממש מתבאס. הדרך רחוקה מלהיות "נחמדה", משמימה לחלוטין, והאוטובוס צפוף עם בולמי זעזועים שלא ממש מתאימים לדרך עפר.. אבל זה מילא - מפונק אני לא, העובדה שבאותו זמן אני מפספס את הדרך המדוברת הפכה את העניין למבאס אף יותר.

הגענו לעיירה פריטו מורנו (כמו הקרחון) ומרבית הנוסעים, ואני ביניהם, מתארגנים לשינה באותו ההוסטל. אני מזמין קפה, פותח מפה של צ'ילה, ולאחר התייעצות קלה עם בעל ההוסטל וניתוח סיכונים מהיר וסובייקטיבי ללא יותר מדיי מידע מקדים, אני מגדיר סיכון לו"ז בעוצמה 15 ליישום תוכנית שמביאה אותי לברילוצ'ה לסדר כולל ביקור בשני פארקים לאומיים בקרטרה. אני מקבל החלטה מהירה, ולוקח את הסיכון - אני חותך לצ'ילה, לעשות את ה-700 ק"מ שנותרו מהקרטרה (לא כולל 200 נוספים לברילוצ'ה).
אני מוצא איזו אנגליה ומוכר לה את הכרטיס הנותר שלי ב-ruta 40 תמורת הנחה של 10 פזוס. לתוכנית שלי מחליטה להצטרף קנדית בשם אהרון, שהתגלתה כיצור מוזר ביותר, אפילו יותר מהשם שלה.

מאחר ואני אשתמש בשמות של מקומות, להלן מפת התמצאות של הקרטרה:


למחרת בבוקר, לוקחים את האוטובוס הראשון לעיירת הגבול, ומשם מיניבוס לעיירה chile chico שנמצאת, ניחשתם נכון, בצ'ילה. התוכנית המקורית הייתה להגיע באותו יום עד העיירה coyhaique, אבל כבר כאן מתעוררת בעיה מספר 1 - אין אוטובוס ישיר לקויאיקה, רק ל-puerto guadal, ורק למחרת בבוקר אפשר להמשיך משם ולצעוד 8 ק"מ לצומת דרכים ולחכות בו עד שיגיע אוטובוס. פעולת צמצום סיכונים מהירה מביאה אותי להחלטה לוותר על פארק לאומי אחד מתוך שניים שתכננתי, והסיכון נשאר על רמה 15 תוך עמידה ביעדי התוכנית. אהרון מחליטה שהיא לא עושה את הדרך סביב האגם דרך פוארטו גוואדל, שנחשבת לדרך יותר יפה, אלא חותכת את האגם במעבורת שיוצאת רק למחרת בצהריים. קבענו להפגש בקויאיקה, ומאז נעלמו עקבותיה. התחברתי לשוויצרי ולאמריקאית, והתחלנו את דרכנו באותו היום.

לא אלאה אתכם בפרטים. הגענו לפוארטו גוואדל, עיירת רפאים קתולית עם יותר כנסיות מכלבים, לקחנו למחרת טרמפ לצומת (תמורת תשלום כמובן, הצ'יליאנים בקרטרה לא פרייארים), המתנו כמה שעות בתחנה (בינתיים השיווצרי הפך אותה לבית זמני ותלה בה ערסל בעוד האמריקאית הוציאה ערכת פדיקור יותר גדולה מהמוצ'ילה שלי שכללה כל מה שבחורה צריכה בטיול של שנה למעט מיבש שיער סולארי) ומשם אוטובוס לקויאיקה. השוויצרי והאמריקאית ירדו באמצע הדרך לבקר באיזשהו מקום, ואני המשכתי לבד.

כמה תמונות מהדרך:












אין ספק שהדרך הייתה יפה, אפילו יפה ממש, אבל לא יכולתי להמנע מלהשוות את המקום ואת החוויה למה שהיה בטורס דל פיינה. מהר מאוד קלטתי עד כמה גדול ההבדל בין לנסוע בדרך לבין ללכת בה ברגל עם כל הציוד על הגב ועם חבורה של כמה חברה' למסע של כמה ימים. נראה לי שהעובדה שזה פשוט לא מאתגר מספיק, או שזה לא רק "אני והטבע" הופכת את זה למשהו פחות עוצמתי, פחות משמעותי, פחות חוויתי.

מקויאיקה רציתי להמשיך לעיירה בשם puyuhuapi, שם נמצא הפארק הלאומי בו רציתי לעצור לביקור של יום. אבל בקויאיקה, בעיה מספר 2. האוטובוס שהיה אמור לצאת צפונה למחרת בבוקר התבטל בשל חוסר עניין לציבור, והבא אחריו הוא רק אחרי הצהריים. אין דבר, זמן נוסף התבזבז, אבל חשבון הימים של התוכנית לא השתנה.

הגעתי לעיירה ולמחרת בבוקר השכמתי קום כדי לטייל בפארק הלאומי, שהאטרקציה המרכזית שבו היא "הקרחון התלוי", קרחון שנקרא כך בגלל שהוא כביכול "תלוי" בין שני הרים. הפארק נמצא באיזור ה-20 ק"מ מהעיירה, ויש אוטובוס פועלים שמגיע עד 8 ק"מ לפתח הפארק. אוקיי. עשיתי את ה-8 ק"מ האלה ועוד 5 כדי להגיע לנקודות התצפית ממנה רואים את הקרחון, ות'אמת.. לא משהו.. ממש לא "vale la pena". סתם קרחון בין שני הרים ולגונה, ואפילו לא רואים אותו כל כך מקרוב. לא מרגש במיוחד.

הנה כמה תמונות מהפארק:






באותו היום, יום שבת, הבנתי שהערכת הסיכונים שלי לגבי התוכנית הייתה לא טובה כל כך. במיוחד לאור העובדה שאוטובוס צפונה היה אמור לצאת רק למחרת בשעה 13:00 לעיירה בשם santa lucia, מה שהשאיר בערך 26 שעות עד הסדר, כשאני עדיין אמור להיות עמוק בתוך צ'ילה. ולכן, לאחר בדיקה מהירה שאין חשש לחטיפת חיילים בצ'ילה, החלטתי שאני מתחיל להתקדם צפונה באמצעות טרמפים.
לתפוס טרמפים בקרטרה זה משהו די מקובל, אבל הוא הרבה יותר פשוט כשאתה בחורה או כשנמצאת איתך בחורה, ואני ולא הייתי באף אחד ממצבי הצבירה האלה.

אז מנקודת התצפית הלכתי לי בחזרה 5 ק"מ עד פתח הפארק, ועוד איזה 4 ק"מ עד שעצר לי אוטו שחזר לעיירה פויאויפי. כמובן שעם המזל שלי האוטו נתקע בדרך ורכב אחר והיה צורך לגרור אותו עם חבל (שנקרע באמצע). בכל אופן, הגעתי לעיירה די גמור אחרי שהלכתי באיזור ה-22 ק"מ באותו יום, ומיד הלכתי לקצה העיר לחכות לטרמפ נוסף צפונה.
וחיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי עוד ועוד ועוד ועוד. לפחות לא הייתי לבד, להמתנה הצטרפו אליי כמה כלבים משוטטים ואירחו לי לחברה.

הנה המקום שבו הייתי תקוע באיזור ה-4 שעות:


לאחר שכמעט החלה החשכה, עצר לי רכב. "מגיע ל-la junta?". הנהג השיב בחיוב. קפצתי פנימה. "מאיפה אתה?". "מישראל". "אני לא כל כך אוהב ישראלים, להרבה מהם יש הרגלים רעים" אמר, בעודו זורק מהחלון את קליפת הבננה שזה הרגע סיים לאכול. הוא המשיך להגיד כל מיני דברים, שאת רובם לא הבנתי, ואז הגענו לאיזו חווה באמצע שום מקום. "כאן אנחנו עוצרים, לה חונטה נמצאת מרחק של 6 קילומטר מכאן בכיוון ההוא".
איזה יופי, לא יכולת להגיד לי את זה קודם? אנטישמי! מילא, ללכת 22 ק"מ באותו היום, ומילא ללכת עכשיו עוד 6, אבל עם כל הציוד על הגב זה כבר סיפור אחר. זאת צריכה להיות הליכה של שעתיים בערך, והחשכה יורדת בעוד חצי שעה. לפחות יש לי פנס ראש, חשבתי לעצמי, והתחלתי בצעדה.

במקום הזה הסתיים הטרמפ שלי, 6 ק"מ מלה חונטה:



כעבור עשרים דקות, הגיע מאחורי רכב פועלים, טנדר פתוח. "מגיע ללה חונטה?". "מגיע, קפוץ אחורה". הצטרפתי בשמחה למסור החשמלי ולכלב שהיו שם לפניי, שמתי עליי כמה בגדים חמים כדי לא לקפוא למוות מהרוח, והמתנתי שהנסיעה תסתיים..

הגענו ללה חונטה, והלכתי לי לחפש חברת אוטובוסים בתקווה שאמצא אוטובוס שיביא אותי לגבול הארגנטינאי מוקדם ככל האפשר. בדרך פגשתי בחור שמייד התעניין והציע לעזור לי למצוא מקום טוב לישון בו ולתחבורה. "כשאני אבקר בישראל אתה תעזור לי", אמר. "מסוכם". אבל תקוותי התבדו כשלאחר הבירורים שהוא עשה הסתבר שלמחרת, כבכל ימי ראשון, יש רק אוטובוסים דרומה ולא צפונה. כמה נפלא. אבל, חדשות טובות. הוא מצא כמה חברה' שגרים ב-futaleufu, עיירת הגבול עם ארגנטינה, והם נוסעים לשם למחרת! הוא סיכם איתי שיבוא לפגוש אותי באכסניה למחרת בין 10 ל-11 בבוקר ויתאם את כל העניינים עם הטרמפ.

למחרת בבוקר. מגיעה השעה 10, מגיעה השעה 11, והבחור לא מגיע. בשעה 12 התאכזבתי והחלטתי שאני כבר לא ממתין יותר, לקחתי את התיקים והלכתי לתחנת הדלק מחוץ לעיר, בניסיון למצוא טרמפ אחר בעצמי.
כאן, בתחנה הזו, חיכיתי 5 שעות תמימות ומייאשות:


השעה בערך 17:00, למחרת סדר פסח, ואני נמצא עדיין בלה חונטה, כשאני כבר יודע שתחבורה ציבורית לא קיימת ולא מסודרת, ומעט המכוניות שעוברות בדרך לא עוצרות. בקיצור - המצב די מייאש, ועוצמת הסיכון עומדת על גבול ה-25.

ואז עוצר לי רכב שנוסע בכלל לכיוון השני. "לאן אתה צריך?". "לאנשהו, העיקר שיהיה צפונה", אני אומר ביאוש. "אני קופץ לעיר לקחת את המשפחה שלי, ואז נוסע לכיוון צפון, לעיירה santa lucia. חכה כאן, ותוכל להצטרף אלינו". סוף סוף!
ואכן, לאחר כעשר דקות הבחור חזר עם המשפחה שלו - הבת שלו ושלוש נכדות, שבמשך כל הנסיעה עשו לי שיעור משעשע ביותר בספרדית, וממש התלהבו מלראות ספר באותיות עבריות ולא הצליחו להבין איך לעזאזל אפשר לקרוא מימין לשמאל.
אחרי שעצרנו בחוות פרות לאיזו חצי שעה ואספנו את בעלה של בת הנהג, ונסענו במשך כשעה וחצי נוספות, הגענו לסנטה לוסייה.
עוד לא הספקתי להוריד את המוצ'ילות שלי מהאוטו של המשפחה החביבה, ועצר לי טנדר פתוח. "מגיע לפוטלפו?". "כן, 5000 פזוס, מאחורה" (כ-10 דולר אמריקאי). לא היה לי כוח לחכות יותר. הורדתי אותו ל-3500, ונסענו.

רק לצורך ההשוואה, שכר המינימום בצ'ילה הוא 200 דולר, נניח באופן גס שמדובר בכרבע משכר המינימום הארץ. זאת אומרת שבהצמדה לרמת המחירים הישראלית לסכום שהוא ביקש יש כוח קנייה שמקביל לכ-160 ש"ח תמורת נסיעה של שעה וחצי שממילא הוא עשה. לא פרייאר. (למען הדיוק, יש כאן הנחה שלא בטוח כלל שהיא נכונה, שרמת החיים בצ'ילה של בן אדם שמרוויח שכר מינימום דומה לזו הישראלית, אבל בואו לא נהיה קטנוניים).

יום ראשון בלילה. מעבר הגבול בין צ'ילה וארגנטינה נפתח רק למחרת בבוקר. מחר יש סדר פסח. לאור חוויות הנסיעה בתחבורה הציבורית בקרטרה, כבר לא הייתי בטוח בכלל אם אפשר להגיע לברילוצ'ה בתוך יום אחד. נותר רק לקוות, ללכת לישון, ולהתנחם בכך שבארגנטינה עושים סדר פסח בשני ימים עוקבים בגלל מנהג יום טוב שני של גלויות, אז במקרה הגרוע אני אצטרף לסדר השני.

למחרת חציתי את הגבול לארגנטינה ביחד עם עוד 12 ישראלים שהיו במצב זהה. אחרי שבמעבר הגבול עשו לנו מסדר מוצ'ילות וחיפוש סמים עם כלב, הגענו לעיירה esquel הארגנטינאית, ומשם גילינו לשמחתנו שיש אוטובוס לברילוצ'ה שיוצא תוך עשרים דקות! איזו תחושת הקלה.. זהו, ענן אי הוודאות התפזר לחלוטין, וכנהוג בארגנטינה פינקו אותנו בנסיעה של ה-4 שעות בשתייה, אוכל וסרט טוב, וכבר הרגשתי בסוג של "בבית".

כן, הקרטרה הייתה יפה. הרבה יותר יפה מהדרך הארגנטינאית המקבילה. אבל היא הייתה בלחץ - עם דד ליין קשיח, ותוך תלות בצ'יליאנים חביבים הרבה פחות מאשר בפוארטו נטאלס ופוארטו ארנס. וכל זה קצת הוציא את הכיף ואת היופי מהעניין.

זהו, "נחתתי" בברילוצ'ה, מצאתי אכסניה, התארגנתי, והגעתי לאולם הספורט שבו התקיים הסדר, ביחד עם עוד כ-800 ישראלים (!) פגשתי שם את רונן ואלינה, החברה' מהטורסים, ועוד זוג שהם פגשו בפוקון - צחי ורותי. תמונה מאולם הספורט:



הסדר היה באופן טבעי למדיי מאוד שונה מסדר משפחתי בארץ. הרב, שבקושי הצליח להשתלט על החוגגים, הרים מדיי פעם קבוצה של ישראלים כדי שתצעק קטע מההגדה, ובאיזו שלב העביר בהתלהבות את כולם לשירי "משיח משיח" בניצוחו ותוך כדי שקפץ בלי הפסקה וארגן רכבת של אנשים רוקדים.. משעשע ביותר... לא הפסקנו לשאול את עצמנו מה העובדות הארגנטינאיות שחילקו את האוכל חושבות לעצמן על היהודים המוזרים האלה.