10: ברילוצ'ה

לאורך כל הטיול שלי עד הנקודה הזו היה לי תמיד איזשהו סוג של "דד ליין" באופק, או משהו שדחף אותי להמשיך קדימה. בהתחלה זה היה הקרנבל בברזיל. אח"כ זה היה למהר לדרום כדי לא להחמיץ את העונה הטובה של פטגוניה. בפטגוניה זה היה למהר לצפון, כדי לא להחמיץ את הסדר בברילוצ'ה. אז בעצם, אחרי שהגעתי לסדר ועברתי אותו בשלום, מה עכשיו? אמנם תמיד יש את תאריך סיום הטיול שהוא משהו יחסית קשיח, אבל הוא רחוק מדיי כדי להרים ראש בשלב הזה.

אז בברילוצ'ה עשיתי לי הפסקה של יום. יום שבו לא עשיתי כלום. חופשה מהחופשה. רק קצת אוכל, שוקולדים, גלידות, ספרדית, אינטרנט.. ת'אמת שגם חטאתי קצת והלכתי לטוריסט אינפורמיישן, אז זה לא היה לגמרי חופשה מסידורים, אבל זה בקטנה. החופש הזה הסתבר כרעיון טוב (אני צריך לעשות את זה יותר), ואפילו היה קצר מדיי. בכל אופן, הנה שתי תמונות משוקולדריות מפורסמות בסיבוב בעיר:

הטרונדור

למחרת בבוקר יצאנו לטרק של יומיים לפארק הלאומי "נוואל וואפי". איתי בטרק היו החברה' מהסדר - רונן, אלינה,צחי ורותי. אני הייתי הילד הצעיר בחבורה. על הפרק - טיפוס על הדבר הזה:


שמו בארגנטינה, "טרונדור", או כמו שהלונלי מכנה אותו "The mighty Tronador". מדובר בהר געש בגובה של כ-3.5 ק"מ שיושב על הגבול בין צ'ילה לארגנטינה ומכוסה ב-7 קרחונים. בגלל נקודת המוצא שלנו, התנחמנו בכך שהיה עלינו לטפס רק 1000 מ' (במסלול כולל של בסה"כ 12 ק"מ. ממש טרקון).

את היום התחלנו בתצפית חביבה על איזו לגונה:


והמשכנו לטפס ולטפס ולטפס. אחרי הטיפוס המתיש של כ-800 מ', קיבלנו את הבונוס הראשון שלנו - תצפית על עמק מטורף שבתחתיתו זורם נהר שמקורו מזרימת המים מתחת לקרחון:




המשכנו בטיפוס עוד כשעה. לפנינו נגלה אחד הקרחונים שמכסים את הר הגעש, שהיה לטעמי מרשים הרבה יותר מהקרחון התלוי בצ'ילה שבזבזתי עליו שלוות נפש במטרה להספיק לסדר פסח בזמן:



לבסוף, אחרי שהמשכנו לטפס עוד ועוד, הגענו לרפוחיו שהיה בקצה ההר. מעליו (עד כדי 10 מטר ממני), ריחף לו בשלווה היצור המעופף הגדול ביותר בחצי המערבי של כדור הארץ, עם מוטת כנפיים של יותר מ-3 מטר ותוחלת חיים של יותר מ-75 שנה, הלא הוא הקונדור:



אחרי שהחזרנו את קצב הדופק למצב נורמלי ולאחר שחלקנו התפנקנו בשוקו חם, הקמנו את האוהל והתארגנו לארוחת ערב חגיגית בכיכובן של בנות הטרק (וצחי), שבמהלכה לימדתי את החברה' את משחק הקלפים הישראלי המוכר בדרום אמריקה "יניב" (גודינר,ליאור,מעיין,רונן - השלמתי קצת פערים מאז עין השלושה..). לפחות היה הרבה יותר קל מלהסביר את החוקים לארגנטינאי אחד באל קלפטה בספרדית צולעת (אבל הפסדתי בגדול...)

כמה תמונות מהשקיעה:




אגב (למי שזה אומר משהו), בדרך למעלה גיליתי שצחי הוא לא אחר מאשר מנהל המוצר בדימוס (עד לפני חודשיים) של test director מבית מרקורי שאנחנו היינו אחד הלקוחות שלו... איזה עולם קטן (טוב, נו, בהתחשב שאין למוצר הזה יותר מדיי מתחרים, ובכל פרויקט יש צורך בכזה מוצר, זה קצת מגדיל את הסיכויים, אבל עדיין..)

כמה תמונות מלמעלה ביום שלמחרת:



(הצל הזה שנראה כמו עמוד זה אני מצלם..)

זהו, התחלנו לרדת בחזרה למטה, ובדרך פגשנו לא פחות מאשר שלושה קונדורים חגים להם ומדי פעם טסים ממש קרוב אלינו:


(כן, בתמונה יש רק שניים. במציאות היה עוד אחד)

הגענו בחזרה לאוטו השכור שלנו (פרט ששכחתי לציין קודם) וקיצרנו לעצמנו בנסיעה דרך של 7 ק"מ עד ל-"הקרחון השחור". זהו קרחון לכל דבר, אבל הוא נמצא על אדמה שחורה בזלתית שכזו, ובגלל תופעת הזרימה הגלית של הקרחון הוא נצבע כולו בשחור. לנו זה עדיין נראה כמו סלעים, אבל איזשהו מדריך מקומי התעקש שזה קרח, ועוד סיפר שרק לפני 30 שנה הקרחון כיסה את כל האיזור של המים הירוקים האלה שרואים בתמונה ובגלל התחממות כדה"א הוא נסוג:



זהו, סיימנו את הטרק, וחזרנו לברילוצ'ה רעבים. אה כן, וגם שמחים.

שבעת האגמים

באותו הערב נפרדנו לשלום מרונן ואלינה, ואני המשכתי ברכב השכור עם צחי ורותי. המטרה הייתה לנסוע לעיירה שנקראת סן מרטין דה לוס אנדס בדרך שחוצה שבעה אגמים יפים. לפני כן, החלטנו להגיע לתצפית שנקראת "הקילומטר ה-17", משום שהיא נמצאת 17 ק"מ מחוץ לברילוצ'ה. הנה כמה תמונות חביבות מהתצפית:





אמנם תצפית נחמדה, אבל קצת התאכזבנו שלא ראינו את ברילוצ'ה משם. ולכן המשכנו משם לתצפית נוספת (גיא, תודה על הטיפ!) שנמצאת בפסגת ההר otto, שם נכנסנו למסעדה מסתובבת מעפנה.



אז אחרי שהתברברנו בנקודות התצפית האלה, התחלנו את דרכנו, קצת באיחור, בדרך שבעת האגמים שהייתה ברובה יפה ממש. הנה שניים מתוכם:




זהו. הגענו לסן מרטין דה לוס אנדס, ומשם נפרדתי מצחי ורותי ולקחתי אוטובוס לעיירה הצ'יליאנית pucon, שם נמצא אחד מהטיולים היומיים המפורסמים עליו ארחיב עוד בהמשך.