20: רורה

רורה נבקאה (Rurrenabaque) היא עיירה קטנה וחביבה שנמצאת במרחק נסיעה הן מהפארק הלאומי madidi, שבו נמצאים הג'ונגלים בהם כמעט איבד את חייו גיבור הספר "בחזרה מטואיצ'י", והן מה-pampas - איזור ביצתי. הגעתי לעיירה הזאת כדי לטעום מעט משניהם.
לקחתי טיסה מלה פאז לרורה במטוס הנוסעים הכי מגוחך שטסתי בו בחיי. הקברניט כמעט ביקש מכמה נוסעים לרדת לעזור לסובב את הפרופלורים ולתת דחיפה. נחתנו בדבר שדומה יותר לשדה פתוח מאשר לשדה תעופה, שרק עכשיו כשאני כותב את השורות האלה בזמן שאני תקוע בעיירה הזאת יותר מיומיים מאחר והוא מוצף ומלא בוץ, התברר לי עד כמה הוא באמת לא נועד להיות שדה תעופה. כמה כבר עולה לשים שם חתיכה של אספלט לעזאזל?



כמה תמונות מרורה:



בכל מקרה, חצי שעה אחרי שהגעתי לרורה, כבר הייתי על ג'יפ בדרך לפאמפס. את כל הסידורים עשה עבורי בחור אוסטרלי בשם אדם שדרכנו הצטלבו כבר מספר פעמים בדרום אמריקה מבלי שתכננו, והפעם החלטנו לתכנן ולעשות את שני ה"טרקים" האלה ביחד. אדם הוא ללא ספק האוסטרלי המוכר ביותר בקרב הישראלים בדרום אמריקה. הוא התנדב בקיבוץ במשך שנה, מדבר עברית ברמה לא רעה בכלל, וכשהולכים איתו ברחוב כל קבוצת ישראלים מכירה אותו.. והוא די משעשע למרות ההומור האוסטרלי המוזר.

הפאמפס הוא "טרק" של שלושה ימים. מאחר שהפארק נמצא במרחק של 3 שעות נסיעה מרורה, רוב היום הראשון והיום האחרון מתבזבזים על ההגעה לשם ומשם. מה שעושים בפאמפס, חוץ מלהעקץ על ידי מילונים של יתושים שעושים מתקפה אווירית שחיל האוויר הישראלי צריך ללמוד ממנה לאור לקחי המלחמה האחרונה, זה יושבים בסירת קאנו, שטים לכל מיני מקומות בביצות, ורואים כל מיני חיות. אז האכלנו קופים, תפסנו תנינים, ניסינו לדוג פירנאות (ללא הצלחה גדולה), ראינו ציפורים ענקיות, ושחינו עם דולפינים וורודים (כן, באותם מים בהם נמצאות הפירנאות). חוויה מטורפת!

להלן כמה תמונות:






ביום השני, גם הלכנו לחפש נחש אנקונדה ענקי בתוך הביצות שהגיעו עד גובה המותניים.. יש כאן מעין תחרות בין הקבוצות לגבי מי יצליח לראות אנקונדה. לצערנו, אנחנו לא הצלחנו לראות אחת. אבל זה לא משנה. מה שמשנה באמת זה שגם קבוצות אחרות לא הצליחו.


עוד כמה תמונות מהפאמפס:





אגב, רורה נבאקה מלאה בישראלים. מלאה זה אולי understatement לעומת מה שהולך כאן. המקומיים יודעים כאן עברית לפני שהם יודעים אנגלית. המדריך שלנו בפאמפס, שעונה לשם "נגרו" זרק משפטים בעברית כל הזמן, ובסוף הסיור אפילו לקח גיטרה ושר את השיר מתחת לשמיים של דיויד ברוזה לא רע בכלל...


חזרנו לרורה, לקחנו יום מנוחה (כלומר - אוכל ומסיבות), ויצאנו לסיור של שלושה ימים בגו'נגלים. שלושה ימים זה זמן מעט קצר מדיי לג'ונגלים, מאחר והוא לא מאפשר ממש ללכת ממחנה למחנה ולראות הרבה, אלא רק להישאר במחנה מסוים ולצאת ממנו לסיורים הלוך וחזור. אבל אני ניסיתי לחסוך בזמן. בדיעבד כבר הייתי יכול לעשות סיור ארוך יותר, לאור העובדה שהטיסה שלי נדחתה, אבל זה כמובן פרט שלא יכולתי לתכנן מראש.
בכל אופן, הגענו לנקודת העגינה של הקאנו, חצינו יחפים נהר חום והגענו למחנה שלנו משם יצאנו לסיורים שלנו:



המדריך שלנו היה סוג של בדואי ג'ונגלים. כשטיילנו הוא פעם אחת עצר ואמר משהו בסגנון "אני שומע חזיר אוכל קוקוס במרחק 2 ק"מ מכאן. בואו נלך למצוא אותו". והקטע, שהוא דיבר לגמרי ברצינות. הקטע בג'ונגלים זה שבאופן די מפתיע, זה פשוט ג'ונגל! כל מטר יש עץ אחר, והאינדיאנים מצאו לכל עץ שימוש אחר - היו עצים שמהם הם עשו תחבושות, וגומי, ורעל לחצים, ועצים שאפשר לשתות מהם מים, ובישלו בתוכם דברים, ועץ אנטיביוטיקה (אותם מרחנו על העקיצות של היתושים מהפאמפס) ועוד ועוד ועוד.


כמובן שגם ראינו כל מיני חיות כמו ארנב בגודל של כלב, נמלים עם צבתות שיכולות ממש להכאיב, ציפורים, תוכים, קופים, סנאים, ועוד חיות שאין לי מושג איך קוראים להן.

ביום האחרון, חוץ מסדנת יצירה או ריפוי בעיסוק אם תרצו של טבעות ושרשראות מקוקוסים, הלכנו לנקודת תצפית על הג'ונגלים. נקודת התצפית הזאת ממוקמת בדיוק מעל שכונת של תוכי מקאו (תוכים גדולים) שהם בנו אותה בעצמם ע"י חפירה של גומחות בתוך הסלע עם המקור שלהם.




סיימנו את הסיור, וחזרנו לרורה נבאקה. הלכנו לביקור אצל ה"האטורי האנזו" של המנצ'טות, בחור שנקרא מנואל פינטו, שעושה מכל מיני עורות של נחשים כיסויים מיוחדים ואומנותיים למנצ'טות, ועשינו לילה נוסף ברורה. אדם לקח אוטובוס ללה פאז, החלטה חכמה מסתבר, ואני נתקעתי כאן.

בסה"כ רורה עיירה ממש חמודה - אחלה אוכל, אחלה מקומות לצאת אליהם בלילה. וממש ממש נהניתי מהפאמפס ומהג'ונגלים. אבל ת'אמת, די מיציתי אותה לאחר המתנה שנכפתה עליי כאן למשך יומיים שלא מאפשרת לי להמשיך את הטיול כפי שתכננתי.

זהו חברה'! עד העדכון הבא...