18: טרק הטקסי (takesi)

אחרי ההגעה ללה פאז, החלטנו רותי, צחי ואני שאנחנו רוצים לעשות איזשהו טרק של כמה ימים באיזור. נמצאו כמה מועמדים מתאימים, ולבסוף הכריעו מספר גורמים לטרקון קצר שנקרא "טקסי" על שום קיומו של כפר שעונה לשם זה בדרך. אז שכרנו דרך חברת טיולים מדריך ו"נושא כלים" ("פורטר") ויצאנו לדרך. עיקר הטרק היה הליכה בשביל אינקה קדום. האינקה, אימפרייה דרום אמריקאית שהחלה את דרכה בתחילת המאה ה-13, בנתה מערכת כבישים ושבילים שאורכם הכולל מגיע למעלה מ-22 אלף ק"מ (!), ומאחר שלתרבות האינקה היו אוסף של כלים טכנולוגיים מתקדמים אבל גלגל לא היה אחד מהם, וגם סוסים לא היו להם, שימשה מערכת הכבישים הזאת בעיקר בני אדם ולאמות.

בכל אופן, לאחר נסיעה בג'יפ שהביאה אותנו לגובה 4200 מ', התחלנו לטפס לפסגה של איזשהו הר שנמצאת בגובה 4900 מ'. בחיים לא היה לי כל כך קשה לטפס. הטיפוס בגובה כזה הוא לא צחוק בכלל. דמיינו לעצמכם לקחת את הנשימה הכי עמוקה שאתם יכולים, ולהרגיש שחסר לכם אוויר. גם אם נחתי והבאתי את הדופק שלי למצב נורמלי, כעבור 50 מ' הליכה הוא טס ל-180 פעימות בדקה. זה היה ממש קשה. בסופו של דבר הגענו לפסגה כעבור לא הרבה זמן, והסכמתי עם רותי שאמרה "בחיים לא הייתי שמחה כל כך לראות צלב", על שום הצלב שהיה תקוע שם למעלה. לשאלה שלי (עם ההתנשפויות באמצע) "איך... לעזאזל... הספרדים... הצליחו... לכבוש... את האינקה... כשהם... לא יכלו לנשום?" קיבלתי תשובה פשוטה שהשביעה את רצוני - "עם סוסים" - והייתי מוכן להמשיך בטרק.
כמה תמונות מהחלק הראשון:



לאחר הפסגה הטרק הפך להיות קליל לגמרי. כמעט כולו בירידה למטה, על שביל האינקה הקדום.



בערך בחצי היום, אחרי ארוחת צהריים קלילה, הגענו לכפר טקסי. אני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה ממש כפר, מדובר בכמה בתים בהם חיות 3 משפחות, שרק העובדה שיש לאחד מהבתים גג פח הסגירה את העובדה שאנחנו עדיין במאה ה-21 ולא חזרנו למאה ה-14.


את המשך היום בילינו בעיקר בתוך ענן כבד שכיסה את כל האיזור ולא איפשר לנו לראות שום דבר מעבר ל-10 מ'. רק כשהגענו למקום בו הקמנו את האוהל - חצר של אחת המשפחות באיזור - הענן קצת התפזר וגילה לנו מה לא ראינו במהלך כל הטרק.





היום השני היה גם יום רגוע וקליל יחסית, והראות הייתה יותר טובה ואיפשרה לנו לראות הרבה צמחייה ירוקה ונחלים.


בשלב מסוים נתקלנו בבעיה - שור שחור חסם את הדרך שלנו ולא איפשר לנו לעבור... עוד לא הצלחתי להחליט אם המדריך שלנו היה ממש פחדן, או שאנחנו לא ידענו באיזו סכנת חיים קטטונית אנחנו נמצאים. אבל בכל מקרה המדריך זז לצד הדרך בפחד, ולאחר שאזר אומץ עשה כמה צעדים זהירים מאוד לקראת השור שנראה אדיש לגמרי, וזרק אבן לכיוונו. בהנחה שהמדריך לא היה פחדן, חיינו ניצלו בנס, והשור החליט להצטרף לחבורה וללכת לפנינו כדי להגן עלינו מטורפים כאלו ואחרים שנמצאים באיזור. במלים אחרות, היינו תקועים מאחוריו ובכל פעם שהוא עצר אנחנו עצרנו כדי לא לעבור אותו, ובכל פעם שהמשיך אנחנו המשכנו אחריו. הסיפור הזה המשיך ככה עד לנקודה בה השביל היה מספיק רחב שלמרבה המזל בה גם השור החליט ללכת לחפש לעצמו דברים לעשות באחד השיחים.


לאחר הליכה נוספת הגענו ליישוב האחרון בטרק שלנו, שהיה ישוב של עובדים במכרות שנמצאים באיזור, ועלינו לכיוון תחנת האוטובוס. שם אכלנו ארוחת צהריים וביקרנו במכרות החשוכים ל-10 דקות בדיוק לפני שהיינו צריכים לחזור לתפוס את האוטובוס בחזרה ללה פאז.


זהו. כמו שאמרתי, טרקון חביב ביותר, עם אחלה נופים ירוקים, נחלים וכד', ולא קשה מדיי להוציא את הטיפוס המתיש הראשון.

תמונת הסיום מהישוב:


כשהגענו בחזרה ללה פאז נפגשנו בחזרה עם ורד ואלון, ונערכנו לצאת למסע האופניים על דרך המוות המפורסמת.