19: דרך המוות

בדרך בין לה פאז לישוב שנקרא קורויקו (corioco) נמצאת הדרך שנחשבת לדרך המסוכנת ביותר בעולם, מאחר וקיפחו בה את חייה הרבה מאוד אנשים (המספר שהמדריך שלנו סיפר לנו, שאני לא מאמין לו כל כך, הוא כ-7000 אנשים). מרבית התאונות המצערות ארעו בהתהפכות של אוטובוסים ורכבים היישר לתהום העמוקה שנמצא בצד הדרך. מדובר בדרך של 64 ק"מ, מתוכה 61 ק"מ בירידה, כאשר במהלכה יורדים יותר מ-3300 מ' (בגובה מעל פני הים!) במהלך של 5 שעות. אכן, מטורף לגמרי!
ככה זה נראה:


ב-13 השנים האחרונות החלו חברות טיולים להשכיר אופניים ולעשות בהן את דרך המוות בקבוצות. במהלך השנים האלה נהרגו מתוך הקבוצות האלה 15 תיירים, ומתוכם 5 ישראלים. לפני 9 חודשים פתחו דרך חדשה שמיועדת לרכבים, ולכן במרבית מהדרך היום נוסעים רק רוכבי אופניים.

בכל מקרה, החלטנו לקחת כל החברה' את החברה היקרה ביותר, שהציעה את אביזרי הבטיחות והאופניים הטובים ביותר. התחלנו את היום בתדרוך מקיף על האופניים, אביזרי הבטיחות, מערכת הבלמים וכו'.


ו.. יצאנו לדרך! מאחורינו נסע ואן של החברה, שסחב את כל הציוד שלנו, וכן איפשר לכל מי שמתחרט לשים את האופניים על הגג של הואן ולהכנס לרכב. אפילו מצלמות לא היינו צריכים לקחת, כי הנהגים שימשו גם כצלמים של הקבוצה.

החלק הראשון של הדרך הוא על דרך סלולה, שרכבים גם כן נוסעים בה, והוא בגובה כל כך גבוה שהיה ממש ממש קר, במיוחד במהירויות שפיתחנו שם.

לאחר מספר קילומטרים, הגענו לנקודה בה הדרך מתפצלת לדרך עפר והופכת לדרך המוות האמיתית בה כבר ממעטים לנסוע רכבים. קיבלנו תדרוך נוסף, הפעם קצת יותר מפחיד וחשוב מהקודם, למרות שהיו בו פרטים שמצאתי כלא רלוונטים, כמו למשל העובדה שמשום מה רוכבי אופניים עדיין אמורים לנסוע בצד שמאל - הקרוב יותר לתהום - כדי שאם רכב יגיע הוא יוכל לעבור בצד הבטוח יותר.


הפעם התחלקנו לארבע קבוצות - קבוצה מהירה, קבוצה איטית, ושתי קבוצות באמצע. אני לקחתי את הקבוצה המהירה כמובן. בקבוצה הזאת היה המדריך המטורף, ומדי פעם הוא עצר כדי לספר על התאונה שקרתה כאן, ועל התאונה שקרתה שם...
ככה זה נראה:





קצת נוף שנשקף מהדרך:


בצהריים אכלנו מטרים ספורים לפני המקום שבו אירעה התאונה האחרונה בה קיפח את חייו בחור ישראלי. המדריך שלנו סיפר שהוא עבד באותו יום שבו התאונה קרתה, ואם הפרטים שנתן לנו (אותם שמעתי גם מעוד מדריכים אחר כך) באמת נכונים, הסיבה לתאונה הרבה יותר מכוערת ממה שפורסם בעיתונות הישראלית (אבל איני מתכוון לפרט).

בסה"כ היה ממש כיף! אחלה חוויה, עם טונות אדרנלין. חצינו נחלים, מפלים וכד', ונסענו במהירויות מטורפות - בקיצור - מעולה. הדרך אמנם מעט מסוכנת, אבל מדובר בדרך שיועדה לרכבים בעבר, יחסית רחבה, ואין סיבה באמת ליפול מהצוק אלא אם כן ממש חסרי מזל או ממש עושים שטויות.

תמונת הסיום:


לאחר הנסיעה באופניים נסענו לבית מלון בקורויקו כדי לאכול צהריים. המלון היה ממש נחמד, יוקרתי במחיר מצחיק, ואנחנו נשארנו שם ליומיים כדי להרגע ולנפוש קצת (אידלמן, תודה על ההמלצה!) בעוד שאר אנשי הקבוצה חזרו ללה פאז באותו היום. הנה הנוף שהיה לי מהחלון של החדר הפרטי שלי:


זהו. חזרנו ללה פאז, לקחנו את החולצה "I survived the death road" שהרווחנו בזכות, ואני נפרדתי מהחבורה ולקחתי טיסה לרורה-נבאקה, עיירה באיזור הג'ונגלים והביצות של בוליביה כדי לעשות שם שני טרקים.