28: באנגי!

את קאמרון דיאז פספסתי באתר הבאנג'י בכמה שעות. החבר הקנדי שלה החליט לקפוץ מגובה 120 מ' כשחבל קשור לו לרגליים. לכו תבינו אותו את המטורף.
במונית הצהובה שהובילה אותי לאתר הבאנג'י המרוחק כ-10 ק"מ ממרכז העיר ניהלתי שיחה שטחית עם נהג המונית, שכללה בין היתר אחלה עידוד לקפוץ (אתה משוגע, אני לא מבין אנשים שעושים את זה, וכד'). בהחלט תרמה למחשבות שרצות בדרך לשם (החבל יחזיק או לא יחזיק? מעניין עד כמה זה דופק את הגב ואת הצוואר, וכד').

הגעתי לאתר. אני סוגר את רשימת המתאבדים כקופץ האחרון. הממ.. בהיכרותי עם הסטטיסטיקה של סרטים הוליוודיים בהם תאונות של עיסוקים שגרתיים בדרך כלל קורות ב-"נו, עוד פעם אחת, מה כבר יקרה", חשבתי לדחות את כל הסיפור ביום. כמובן שתרם לכך שהיה ממש קר, ויותר מכך - העובדה שכשנמצאים למטה המעלית שמעלה אותך לגובה 120 מ' נראית ממש, אבל ממש גבוהה! איזה פחד...
קיבלתי החלטה ואני הולך לעשות את זה היום ולא מעניין אותי מה, חשבתי לעצמי, בעוד חלק אחר בי הטיף לי על חוסר הגמישות בשינוי החלטות.

תכלס, כל מיני פרופורציות בחיים משתנות מעט אחרי קפיצת באנג'י. להכנס למקלחת קפואה כשאתה מת להתקלח ואין לך ברירה אחרת, פתאום נהיה קל יותר. לקפוץ לבריכה מלאה עם כרישים כדי לשנרקל איתם פתאום נשמע הגיוני (יסופר בהמשך). והחלטה לשלם 970 דולר על 5 ימים קרוז באיזו ספינה, למרות העדר אהבתי לספינות בים פתוח, לוקחת פתאום שתי דקות (גם כן בהמשך). כן, אין ספק - חוויה חיובית בטווח ארוך.

בכל מקרה, מאחר ורצף הפעולות של קפיצת באנג'י די הגיוני, וכולל עלייה במעלית לגובה 120 מ', ואז קפיצה למטה אני אדלג עליו ואתן לכם תמונות. תמונת הקפיצה, ותמונה של הבחור שניסה לדובב אותי במעלית בדרך למעלה:



אחרי קפיצת הבאנג'י הרגשתי קצת יותר מהרגיל את הצוואר והגב התחתון שלי. אז החלטתי ללכת ולעשות מסאג' בעיר מיד לאחר מכן. 8 דולר לשעה וחצי, מחיר סביר ואפילו מעט יקר. זה התחיל ב-"שלום, עשיתי באנג'י ואני רוצה מסאג'", המשיך ב-"אוקיי, אבל אני אצטרך לעשות את זה חזק, אל תבכה", בגיחוך של "בואי נראה מה את יכולה לעשות", והסתיים בצרחות שבד"כ שומעים בסרטי אימה. בחיים שלי לא פירקו אותי ככה. באמת. ברחתי משם כל עוד נפשי בי, לאחר שהבטחתי לחזור בלי שום כוונה לעשות זאת. אבל, תכלס זה די עזר.. ואפילו עשיתי בסוף עוד מסאג' אחד, אבל מסוג אחר ("אינקה מסאג'") ובסוכנות אחרת שהיה די מעפן וגרם לי להעריך יותר את הבחורה הראשונה..

בערך 4 ימים לאחר קפיצת הבאנג'י השלמתי את החוויה בקפיצת "סופרמן", שזה בדיוק כמו באנג'י אבל הפוך. כלומר, מעלים מעלית לגובה 120 מ', שמותחת את החבל שקשור לאיזה חתיכת בטון באדמה בעוד אתה קשור אליו. החבל הזה אלסטי וממש ממש נמתח. ואז! משחררים! ופשוט טסים למעלה! תוך שנייה וחצי מגיעים לגובה 90 מ' בערך בטיסה כיפית בטירוף! לאחר מכן, בהנחה שלא התנגשת עם המעלית שמחכה שם, מגיע רגע די מפחיד של "או או, אני בגובה 90 מ' ומתחיל ליפול ולא מרגיש שום דבר שמחזיק אותי", ואז בתקווה שטעית ויש משהו שמחזיק אותך אתה שט קצת באוויר עד שהמעלית מורידה אותך בחזרה לאדמה. הרבה יותר כיף מבאנג'י, אבל הרבה פחות מפחיד.
אז הנה תמונה של הרגע שלפני, ותמונה שבה מופיע הצלם ששניה וחצי קודם לכן היה במרחק 5 מ' ממני על הקרקע: