34: שלום יבשת

אז אחרי שישה וחצי חודשים, יותר מ-22 אלף ק"מ, ו-16 המראות בתוך היבשת, כנראה שהגיע הזמן לקחת את ההמראה האחרונה שלי מדרום אמריקה.
ואחרי הרבה נפנופי ידיים בברזיל, ה-vos וה-nos vemos הארגנטינאי, ה-no ve הבוליביאני, ה-servido וה-pe הפירואני, ה-no mas וה-mande האקוודוריני, וה-a la orden הקולומביאני, כנראה שהגיע הזמן לעבור למקום של good day sir.
ואחרי השקול של ברזיל, הקילמס של ארגנטינה, הפוטוסינה של בוליביה, הקוסקנייה של פרו, והפילסנר של אקוודור, הגיע הזמן לעבור לבירה מקסיקנית מיובאת.
ואחרי שאכלתי את הבשר של ארגנטינה, יין של מנדוסה ושוקולד של צ'ילה, עשיתי את הדבר המשוגע ביותר שעשיתי (להשתתף בקרנבל), הייתי במקום הכי יפה שראיתי (טורס דל פיינה), עשיתי את הדבר הכי מפחיד שעשיתי (לקפוץ באנג'י), רקדתי סלסה בקוסקו, רגטון בקולומביה, סמבה ואשה בברזיל, כנראה שהגיע הזמן לטייל קצת בקמפוסים ברחבי ארה"ב.

ומה אני אגיד לכם, כואב הלב.

ולכל האנשים המיוחדים שהיו איתי שם - אלדד בברזיל, רונן אלינה וריזה בטורסים, צחי ורותי פחות או יותר ברוב הטיול, ורד ואלון בסלטה ובוליביה, רותם באריקיפה, דנה בוואיוואש ושאר החברה' המשוגעים, יעל בבאניוס ויאיר בקולומביה - תודה על שעשיתם את הטיול שלי למה שהוא היה.