32: אקוודור
קיטו ואוטבאלו
בתחילת הטיול אקוודור מבחינתי הייתה הגלאפאגוס. לא חשבתי שבא לי להיות בעוד מקומות או שיש לי זמן מיותר לבזבז. אבל אחרי שני הימים בגוואיקיל וקצת יותר משבוע בגלאפאגוס, הרושם שלי על אקוודור השתנה והחלטתי להשקיע בה עוד איזה שבוע וחצי כדי לראות מה העניינים בארץ הזאת ש-sash החליטו לכתוב עליה שיר שלם בשנות ה-90.
נחתתי ב-Quito, לקחתי מונית להוסטל, וכבר אהבתי את מה שראיתי. בדומה לגוויאיקיל, העיר נראתה מערבית לגמרי - מלא בתי קפה נחמדים, מופעי רחוב באחד הכיכרות הקרובים, מוזיקת סלסה שמנגנות להקות בהופעות חיות, ואפילו אנשים דוברי אנגלית (לא שזה כבר היה משנה כ"כ). מצד שני, להגיע ממקום למקום באמצעות התחבורה של קיטו לא הייתה משימה קלה כ"כ. בגלל שכולם מנסים להיות נחמדים, הם חייבים תמיד להגיד תשובה, גם אם אין לה קשר למציאות ורק נדמה להם שהם יודעים. ועוד לא מדובר על איזורים שכוחי אל, אלא על איזורי תיירות מוכרים. אז בעקבות כך שרגע לפני שכמעט הגעתי למקום אחד, עשיתי טעות ושאלתי שוטר, ששלח אותי למקום אחר ולא קשור, או רגע לפני שעליתי על מטרו עשיתי טעות ושאלתי עובד במטרו ששלח אותי לתחנת אוטובוסים אחרת לגמרי (ולא נכונה כמובן), למדתי בדרך הקשה שרצוי לסמוך רק על מה שאומרים לי בהוסטל ופשוט לא לשאול אף אחד אחר על שום דבר. ומאז לא היו לי בעיות.
בכל אופן, ביום שבת שלמחרת נסעתי לביקור בשוק ב-Otavalo שהיה מיותר לחלוטין, ועשיתי שני טיולים קצרים לאיזו לגונה משעממת ואיזה מפל שמפל-התנור לוקח אותו בהליכה. אחרי כל הטרקים, הנופים והטיולים, כנראה שהרגשתי שובע מסויים מעוד מקומות מהסוג הזה.
למרות תחושת השובע הזאת, החלטתי עם עצמי שאני אקפוץ לביקור בעיר באניוס (Baños), למרות שהיא אמורה להיות ההעתק האקוודוריני לוואראז בפרו. וזאת הייתה אחת ההחלטות הטובות שעשיתי באקוודור!
באניוס
העיירה באניוס ממוקמת מתחת להר געש פעיל, שהתפרץ בשנה שעברה ועשה שם בלאגן שלם. חודש לפני שהגעתי לשם ירד גשם כבד שגרם למפולות של שאריות הבזלת מההתפרצות ההיא שחסמו את הגישה לעיר למשהו כמו שבועיים. בכל אופן נסעתי לי באוטובוס מרחק נסיעה קצר של שלוש שעות, עד שהאוטובוס הגיע לפקק משהו כמו 10 דקות לפני הכניסה לעיירה. הנהג הרים טלפון, הנוסעים התחילו להתלחש, וחלק אף ירד מהאוטובוס כדי לבדוק מה קרה. אז עם המזל המוצלח שלי, מסתבר שיום קודם לכן ירד גשם חזק, שגרם לתופעה דומה. הנהג הודיע שהוא ממליץ לאנשים ללכת ברגל או לחכות 4 שעות עד שחיל ההנדסה המקומי יצליח להתמודד עם הבעיה.
מאחר והנחתי שיכולה להיות בעיה כזו, השארתי את המוצ'ילה הגדולה שלי מבעוד מועד בקיטו ולכן התחלתי בהליכה עם המוצ'ילה הקטנה שלי שלקחה לי 50 דקות. כמובן, מרפי לא איכזב גם הפעם, וברגע שסיימתי את ההליכה סיימו הכוחות המיוחדים את עבודתם והדרך נפתחה.. אין דבר, אף אחד לא מת מללכת קצת.
הגעתי להוסטל היחיד שהופיע בגרינגו, הוסטל בבעלות ישראלית, ומיד שכרתי אופניים ויצאתי לטיול ב"דרך המפלים" שנמצאת באיזור. ראיתי כבר נופים, חשבתי לעצמי, ראיתי כבר מפלים, כנראה שאין שום סיכוי שמשהו בדרך הזאת ירשים אותי, חוץ מזה שהתמונות שהראו לי לא נראו משהו בכלל, אז אני עושה את זה רק כדי לשרוף קצת את הזמן עד שיסדרו לי חדר.
הנה מספר תמונות שמביאות איתן בשורה משמחת: טעיתי.
באופן מפתיע, היה ממש יפה! עשה לי טוב לראות את ההרים הירוקים שבאניוס נמצאת ביניהם, ולראות את המפל pailon del diablo מלמעלה ומהשמורה למטה, שאמנם לא היה האיגוואסו אבל היה מרשים ועוצמתי פי כמה וכמה מהתמונות שהסתכלתי עליהם לפני ששכרתי את האופניים - תזכורת נוספת עבורי שתמונות לעולם לא יוכלו להוות תחליף ללהיות במקום.
חזרתי להוסטל בערב, ארגנתי את הדברים שלי בחדר וירדתי ללובי. קשה להסביר את זה, אבל היה משהו מיוחד בהוסטל הזה. יכול להיות שזה בגלל באניוס עצמה - עיירה קטנה מוקפת בטבע, או בגלל העובדה שהיו המון ישראלים בהוסטל שרק התחילו את הטיול שלהם, אבל בבאניוס הייתה לי תחושת תחילת טיול. תחושה דומה לזו שהרגשתי בהוסטל באושוויה כשישבתי בלובי והתייעצתי עם כל מיני אנשים שסיימו את הטיול שלהם על מה יש לעשות באיזור ואיזה כיף זה טורס דל פיינה והפיץ רוי. תחושה כזו של מקום מיוחד באמצע שום מקום שיש משהו משותף לאופי של האנשים שמגיעים לטייל בו. חוץ מזה, שהוקרנו כמובן סרטים בעברית בטלויזיה בלובי, והאוכל בהוסטל הזה היה פשוט מעולה - ואפילו היה אפשר לבחור מבין 3 ארוחות בוקר שונות..!
למחרת התארגנו על טיול סוסים לאחת הפסגות מעל העיירה. אף פעם לא עליתי על סוס בחיי. חשבתי שבוליביה יהיה המקום לעשות את זה, אבל לאחר מספר כתבות מזעזעות על חוסר אחריות בבוליביה (כולל התנגשויות של טיולי סוסים מאורגנים ברכבות), החלטתי לדחות את זה ומאז בכלל שכחתי מהעניין. עד שהגעתי לבאניוס. חוץ ממני בקבוצה היה גם ארז מהוואיוואש שהמתין לחברתו ורד שתחזור מהגלאפאגוס, יעל וסתיו שהתחילו את הטיול שלהן שבועיים קודם לכן, ועוד זוג אמריקאים לא מעניין.
כדי לקצר את הסיפור אני אסכם בשורה אחת - היה פשוט מעולה! אפילו יצא לנו לדהור כמה וכמה פעמים כמה מאות מטרים.. כזה כיף! נכון, צריך להתגבר על הקטע שכשמצליפים בסוס הוא לא נעלב אלא רק מבין שהוא צריך לרוץ, ושלא רצוי להיות במצב הביניים של בין הליכה איטית לדהירה כי זה ממש כואב בתחת, וגם צריך לקבל את העובדה שהגב יתפס לאיזה יום יומיים אחרי זה, אבל סה"כ - חוויה מצוינת!
כמה תמונות:
בערב, ביקור באחת האטרקציות בבאניוס - המעיינות החמים, שהיו ממש רותחים ביחס למעיינות אחרים שהייתי בהם בטיול, סיבוב לילי בעיירה, מסיבת יום הולדת בהוסטל לאחת מהמטיילות, ויציאה משותפת למועדון מקומי ביחד עם בעל ההוסטל שסידר לנו כמה משקאות חינם.
למחרת בצהריים, נסיון לסיור רכבי שטח לאיזו תצפית על הר הגעש, שבוטל בעקבות תנאי מזג אוויר גרועים, החלקה של אחד האופנועים, תקלה טכנית באחד הבאגים, ואובדן של ארנק ומצלמה של אחד החברה' עם תמונות של 7 חודשים עליה (ללא גיבוי). כן, מרפי מוסר דרישת שלום. תמונה יחידה מהטיול:
קילוטואה ומוזיאון מרכז העולם
בצהריי היום למחרת עזבתי את באניוס, בלב כבד, וחזרתי לקיטו. משם יצאתי למחרת בבוקר לטיול בלגונה Quilotoa שנמצאת בתוך הר געש. הגעתי אליה בגלל תמונות שראיתי אצל זוג צלמים ברזילאים שפגשתי בגלאפאגוס שעשו לי חשק ללכת לראות במה מדובר.
הטיול התחיל בבית קפה בבעלות ישראלית בקיטו, משם אסף אותנו רכב של חברת טיולים ישראלית בדרך לבקר שווקים בכמה כפרים (מסתבר שבקיטו יש לא מעט ישראלים שפתחו עסקים די מצליחים). שני השווקים הראשונים היו מיותרים לחלוטין. השלישי היה נחמד. בעודי הולך בו, ראיתי פתאום שורת שולחנות של חמישה תופרים שישבו שם עם מכונות תפירה וחיכו לעבודה. מאחר ובמכנסי הטרקים שלי היה קרע בגודל 20 ש"ח במטבעות של 5 בדיוק בין הרגליים, החלטתי שאין ברירה ואין טעם לדחות את הסיפור הזה יותר, ותוך פחות מעשר שניות נשארתי עם תחתונים באמצע שוק הומה אדם, בעודי ממתין למכנסיי המתוקנים מהתופר המיומן.
המשכנו לנסוע והגענו ללגונה, שהייתה אחת הלגונות היפות שראיתי בטיול:
אחרי ירידה למטה שלקחה 10 דקות ועלייה בחזרה שלקחה שעה וחצי, עשינו את דרכנו חזרה לקיטו.
למחרת בבוקר - מוזיאון mitad del mundo (מחצית העולם) האינדיאי - ה-inti ñan. כאמור, אני לא חובב גדול של מוזיאונים, אבל על המוזיאון הזה קיבלתי המלצות רבות אז החלטתי ללכת. תכלס, לא יודע כמה מתוך הדברים שהראו לנו שם מפוברקים, אבל היה ממש משעשע. לפי טענתם, האינדיאנים ידעו איפה נמצא מרכז העולם, והם מצאו למרכז הזה כמה תכונות. לפני המצאת ה-Gps בנו האקוודורינים מוזיאון אחר בנקודה שחשבו שהיא הייתה מרכז העולם, אבל לאחר ההמצאה גילו שהמוזיאון שבנו הוא לא נכון, והמיקום הנכון הוא המיקום שהאינדיאנים הכירו מאז ומתמיד ובו גם היה מוזיאון ה-inti ñan.
בכל אופן, במוזיאון הזה שמו לנו אמבטיה על קו המשווה, פתחו את הפקק והראו לנו שהמים יורדים ישר, אח"כ שמו את האמבטיה 5 מ' מצפון לקו והמים ירדו נגד כיוון השעון, ולבסוף מדרום לקו, שם המים יורדים עם כיוון השעון. תודות לאבא שלי, ולאיזה מאמר באינטרנט, זה הסתבר כבלוף (כוח הקוריאוליס חלש מדיי כדי להשפיע על תנועת המים באופן כללי, בכל מקום בעולם). בכל אופן, הצלחנו גם לאזן ביצה על ראש של מסמר בקו המשווה, וכשניסינו לפתוח אחד לשני אצבעות צמודות שלא על קו המשווה זה היה בלתי אפשרי ועל קו המשווה זה היה קלי קלות.
באותו היום גם עליתי ברכבל לאיזו תצפית על קיטו, וכשכמעט הגעתי נכנסנו לתוך ערפל כבד שלא איפשר לראות כלום למרחק של יותר מ-5 מ' שדי ביאס, ובערב כמובן בנוהל הרגיל - יציאה לאיזה מועדון ביחד עם בחור שוויצרי שפגשתי בגלאפאגוס.
הקוטופקסי ומינדו
חזרתי להוסטל וארגנתי את הטיול הבא למחרת - עלייה להר הגעש Cotopaxi.
את האמת, ממש חיפשתי מישהו שיבוא איתי לטיפוס עד הפסגה של הר הגעש הזה, מהלך התעללותי של יומיים שכולל הגעה לאיזה רפוחיו, קימה בחצות וטיפוס של 5 שעות עד לפיסגה בקור כלבים (בשעות האלה הסיכון למפולות שלגים קטן יותר). אבל משום מה לא מצאתי כזה, אז החלטתי לעשות טיול קצר הרבה יותר של יום אחד שמסתיים בהגעה לרפוחיו ממנו מתחיל הטיפוס של היומיים, וירידה באופניים. את הטיול עשיתי עם חיים, בחור שפגשתי עוד בסלאר ומדי פעם הצטלבו דרכינו, עם יאיר, בחור שפגשתי בבאניוס לכמה דקות ועליו עוד יסופר, ועם עוד קבוצה לא מעניינת של אירופאים.
קחו את האיכות של האופניים שנתנו לנו (בלמים רגילים), תשלבו אותה עם דרך חצץ חולית, ותוסיפו לזה את היהירות שלי כבוגר דרך המוות בבוליביה, ותקבלו מהר מאוד כמה סלעים הרבה יותר מדיי קרוב וקצת יותר מדיי מאוחר. בעודי לוחץ על הבלמים ומנסה לשבור שמאלה, הגלגל האחורי שלי החליק על החצץ עד שנתקע בסלע והעיף אותי לכל הרוחות מהאופניים. התגלגתי בערך שלוש פעמים על האדמה עד שהראש שלי, כלומר - הקסדה שעל הראש שלי (למזלי) פגעה בסלע ונעצרתי. לקחתי איזו נשימה או שתיים כדי לוודא שאני חי, וקצת נבהלתי מזה שהן כאבו בצלעות. אז נחתי איזה כמה דקות והמשכתי עד שפגשתי את הרכב המלווה והעליתי את האופניים עליו. אני עם טיולי אופניים סיימתי... עד עכשיו אני מרגיש כאב קטן באחת הצלעות בצד ימין..
ת'אמת, בסופו של דבר שמחתי שלא עשיתי את הטיפוס של היומיים עד לפסגה. הקוטופקסי לא היה כזה מרשים כמו שדמיינתי. בכל אופן, חזרתי לקיטו והחלטתי לנצל את יום המחרת - היום האחרון שלי באקוודור - בעיירה בשם מינדו לאור המלצתו של בניסטי.
לצערי, לא היה לי יותר מדיי זמן במינדו. הגעתי לשם בערך ב-11:00, והאוטובוס שלי עזב ב-16:00 באותו היום. במעט הזמן שהייתי שם, מינדו הזכירה לי באווירה שלה את רורה-נבאקה, רק עם קצת יותר אירופאים במקום ישראלים. אז עשיתי טיול לאיזו חוות פרפרי ענק ויונקי דבש, וטיול בתוך יער עננים לאיזה מפל שהיה לדעתי קצת מיותר, וחזרתי לקיטו. נראה לי שאם הייתי במינדו כמה ימים הייתי נהנה הרבה יותר. כמה תמונות:
זהו, עליתי על טיסה ונפרדתי מאקוודור לאחר בסה"כ שלושה שבועות קצרים. אקוודור הייתה עוד הפתעה בטיול. הגלאפאגוס הייתה חוויה חד פעמית, באניוס כל כך כיפית ומיוחדת, הקילוטואה מדהימה, וממש אהבתי את קיטו. אבל הטיול ממשיך, אל היעד הבא והאחרון ביבשת - קולומביה!
